רפי קורן (51), תושב פרדס חנה-כרכור, סגן המנהל האדמיניסטרטיבי במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה (“תפקיד מרתק ומעצים בארגון שלא מפסיק להתפתח”), צלם ומדריך צילום. יליד 1970 בארגנטינה, עלה לארץ בגיל צעיר וגדל בחיפה. סיים לימודיו במגמת כלכלה בריאלי העברי ב-1988 וכעבור זמן קצר התגייס. מילא שורה של תפקידי שטח והדרכה בחיל התותחנים והשתחרר כקצין שיתוף ארטילרי, תפקיד שהמשיך לבצע במילואים. סיים שירותו הצבאי בדרגת רב סרן. אב לטל, סטודנט, בן 22 ומאיה תלמידת י”ב, בת 18. בעל תואר ראשון בכלכלה, ותואר שני במינהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת חיפה. בשנים האחרונות מקדיש חלק גדול מזמנו הפנוי לצילום ובעיקר להדרכת צילום.
מתי היית הכי מאושר?
היום. יש בגיל 50 שילוב נפלא של תבונה, ניסיון, ויכולת להבין מה חשוב ומה פחות. יכולת לבחור את המלחמות, ולדעת מתי פשוט זה לא מספיק חשוב. הילדים גדולים ומתפתחים יפה, ומבחינתי, זה הזמן ליצור, לחוות, להכיר אנשים ולהגיע למקומות מיוחדים. אני מרגיש הרבה יותר פעיל ויצירתי מאשר הייתי בגיל 30.
מתי היית הכי קרוב למוות?
בחורף 1991, הייתי קצין צעיר בתרגיל שריון חטיבתי ברמת הגולן. הערפל היה סמיך, ותנאי הראות גרועים. הנהג של טנק המרכבה שלי פספס מכשול ונפל לתעלה. הייתי עם ראש בחוץ, והטנק כמעט השלים היפוך מלא. במזל גדול, הוא התייצב והאירוע נגמר רק בפציעה קלה לצוות ובהשבתה של הטנק.
מה גורם לך שמחה?
לנסוע בעולם. חלק גדול מאד מהזמן הפנוי וגם מהמשאבים שלי מוקדשים למסעות והרפתקאות בעולם. אני מאד מתחבר לתובנות של דן אריאלי, שאם נפשט אותן, אומרות שהאושר נמצא בחוויות ולא ברכוש. לראות את הזריחה הראשונה בעולם בניו זילנד, את פריחת הדובדבן ביפן, או נזירים בורמזים מתפללים – גורם לי אושר גדול. כך גם סתם לקחת רכב ולנסוע, בלי מגבלת זמן או יעד מסוים, במרחבים פתוחים בארצות הברית, איסלנד או קנדה.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
דצמבר 2020. בין הסגר השני לשלישי, הצלחתי לנסוע עם קבוצת צלמים לרואנדה שבמרכז אפריקה. לא בכדי, רואנדה נחשבת למדינה ירוקה, תרתי-משמע. מצאתי מדינה מפתיעה ומרתקת, שמתפתחת במהירות, ומלאה במוקדי ענין יפהפיים ופוטוגניים ביותר. הניגוד בין תחושת המחנק של סגר הקורונה, לבין המרחבים הפתוחים, המפגשים עם בעלי חיים בסביבה הטבעית שלהם – היה עצום. חזרתי עם טעם אדיר של עוד.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
רק שהבריאות תשתבש. כל היתר שטויות.
איפה אתה נוהג לבלות?
אחד הדברים ששמחתי מאד לגלות הוא שבאזור שלנו יש הכל, ולא צריך להרחיק כדי למצוא מקומות בילוי. אני מאד אוהב את “בלוז כנעני” ברחוב המייסדים בכרכור. הכי כיף לשבת ביום חמישי בערב על הבר עם צ’ייסר ערק ואיזו מנה טעימה ולפתוח ככה את הסופ”ש. האוכל שם מצוין והאווירה נהדרת. לצערי הגדול, בגלל הקורונה, עברה כמעט שנה מאז עשיתי את זה בפעם האחרונה. הלוואי ונוכל לחזור בקרוב.
מהי פרדס חנה-כרכור בשבילך?
עברתי לגור בכרכור בשנת 2006, אחרי הרבה שנים בהן גרנו בחיפה, ומספר שנים של חיפוש בתים באזור זכרון-בנימינה. הכרתי מושבה קסומה, עם טעם של פעם, שמיד הפכה להיות לי בית. יש בה שילוב אופטימלי של ישן עם חדש, ואני לא רואה את עצמי עובר למקום אחר.
מה זה צילום בשבילך?
וואו! אני יכול לדבר על זה שעות. צילום מבחינתי זה הרבה מעבר ליצירת תמונה. זו דרך חיים, זו כניסה לדמות אחרת שמאפשרת לי להגיע למקומות המדהימים ביותר, לפגוש אנשים מרתקים ולחוות חוויות מעצימות. בזכות הצילום הגעתי בשנים האחרונות למקומות שלפני כן כלל לא ידעתי היכן הם נמצאים – איי פארו, קירגיסטן, רואנדה, גואטמלה, ועוד. הדרכת צילום מספקת אותי לא פחות מהצילום עצמו. לצילום יש כח גדול, גם מבחינה נפשית, ואני מוצא סיפוק רב בפתיחת צוהר לעולם הצילום למי שרוצה ללמוד ולהתנסות. במסגרת זו בניתי מערך עשיר של הדרכות שמתאימות לכולם, בין אם בקבוצה או באחד-על-אחד, במצלמה ואף בטלפון סלולרי. לפני 8 שנים יגאל סלבין ואני הקמנו את “זומינג” שמחברת קהילת צלמים מקצוענים וחובבים לפעילויות צילום מקצועיות וחוויתיות.
קשה לי לדמיין את עצמי היום ללא הצילום, שהפך לחלק כל כך משמעותי בחיי. יחד עם זאת, וזה טיפ לכולנו – חשוב שנדע מתי לא לצלם, כי מעל מינון מסוים, ההנאה שלנו מהחוויה נפגעת. כמו בכל דבר, חשוב לאזן.
צילמת המון בחייך, בארץ ובעולם. ספר על אירועי צילום שנחקקו בזיכרונך.
ב-2018 נסעתי עם אורית, בת הזוג שלי, לקנדה. החלום שלי היה לצלם דב גריזלי. באחד הימים, בעוד אורית נוהגת, ראיתי גוש חום נע בין השיחים ליד הכביש. הרכב נעצר בחריקה והתחלתי לעקוב אחרי הדמות המתרחקת. פתאום הדב הגדול שינה כיוון והתקרב לכביש ואליי. מאד רציתי לראות את הפנים שלו, אז… קראתי לו. כשהוא הסתובב – לחצתי על המחשף וברחתי משם. התמונה עם הכי הרבה אדרנלין שצילמתי אי פעם.
דצמבר 2016 – אני בבגאן שבבורמה, אזור המכונה “ארץ המקדשים”. אני קם באמצע הלילה ונוסע עם קבוצה של צלמים שאני מדריך לטפס על אחד המבנים העתיקים. פתאום השמש עולה מהמזרח וצובעת את המקדשים בזהב. מטס של 24 כדורים פורחים חוצים את השמיים, והנזיר שהתמקם בדיוק בפינה – השלים לי את הפריים המרגש.
מרץ 2020 – טל, הבן הבכור, מטייל אחרי השחרור מצה”ל בדרום אמריקה עם לינוי, החברה שלו. פתאום הקורונה מעבירה הילוך והעולם מתחיל להסגר. הם נתקעים בברזיל, בלי יכולת לחזור לישראל. עברנו כמה ימים ולילות מורטי עצבים עד שעלו על טיסה מאולתרת והגיעו לארץ. התמונה שצילמתי אותם בשער הנחיתות לוותה באנחת רווחה גדולה.
איך הקורונה השפיעה עליך?
העבודה במערך הלוגיסטי של בית חולים שמוביל המנהל האדמיניסטרטיבי ד”ר אמנון בן משה, מרתקת ומאתגרת גם בימי שגרה, אבל הקורונה הציבה בהתראה קצרה אתגרים גדולים שלא הכרנו קודם – בתחומי בינוי והנדסה, לוגיסטיקה, מערכות מידע, ציוד, כח אדם, ועוד ועוד. בחודשים הראשונים עבדנו ממש סביב השעון, כולל בסופי שבוע. במיוחד בשנה זו, אני גאה להיות חלק מהמערך הנהדר והמוכשר הזה.
צילום – באופן טבעי, כל הפעילות של זומינג נכנסה להקפאה בחודש מרץ, ותוכניות נהדרות שהיו לנו בוטלו. תוך זמן קצר למדנו להתפתח לכיוונים אחרים – פיתחנו הרצאות, קורסים וסדנאות רבות לזום ופייסבוק-לייב, ובמקביל – בכל הזדמנות שאפשרה מפגשים פיסיים, קיימנו סדנאות רבות ומגוונות בכל רחבי הארץ.
בהיבט אחר – החשיפה מקרוב לקורונה בבית החולים יצרה מבחינתי הזדמנויות צילום נדירות ומרתקות. כשהתמגנתי ונכנסתי עם הצוותים למחלקות הקורונה השונות, הרגשתי כמו צלם מלחמות שחייב לתעד מבפנים ומקרוב. זה היה מעצים עבורי וחשוב מאד מבחינת הצוות ותחושת גאוות היחידה. אפשר להתרשם מחלק מהתמונות שצילמתי בקורונה בקישור הבא: https://www.rafikoren.com/covid19.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
בעוד 20 שנה, ואולי עוד קודם, אני גר בבית פשוט על שפת אגם או הר גבוה. לחילופין, אני מסתובב עם קרוואן בעולם. איפה? כמה יעדים הם מועמדים רציניים – ניו זילנד, איסלנד, קנדה. המוטו שלי הוא ש”החיים הם עכשיו”. בסוף הרי נצטער על דברים שלא עשינו, ולא על מה שכן. בגלל זה פחות חשוב לחשוב מה יחשבו, או לחפש סיבות “למה לא”. פשוט לעשות ולחוות.
