כל מדינה ברחבי העולם מתייחדת עם זיכרון חלליה, אולם נדמה כי אצלנו הצער והאובדן מקבלים משמעות אחרת לגמרי. בישראל, כמעט לכל אחד, יש נגיעה כלשהי ליגון הכבד של השכול הכולל: בן משפחה, שכן קרוב, עמית לעבודה או חבר מהלימודים.
בין ימי הזיכרון שיגרת החיים ממשיכה כסדרה אולם, בעת שאופף אותנו הכאב החד של האבל הלאומי, הכמיהה לימים היפים והטובים שידענו במחיצת היקרים לנו מכל, מקבלת משמעות אחרת.
בעיצומו של האביב הפורח בשלהי מגפת הקורנה, אנו פוקדים את בית העלמין. שורות הקברים בחלקה הצבאית זהות אחת לשנייה, שלכל אבן יש סיפור חיים של מסירות, אומץ וגבורה. ושם, שוכבים זה לצד זה, בדממה שקטה חילונים ודתיים, בני שכונות מצוקה ובני אזורי יוקרה, צברים ועולים חדשים. כולם יפים וצעירים, טובים ונעימים, חדורי הצלחות והישגים, ששירת חייהם נגדעה מבעוד מועד.
היום מתייחדת האומה כולה עם זכר יקיריה שנפלו במערכות ישראל. נדע את המחיר הכבד של מות בנינו ובנותינו שהקריבו עצמם למען חירותנו. נוקיר את פצועי המלחמות והלומי הקרב, ונרכין ראש בפני המשפחות השכולות שתקומתנו והצלחתנו כעם, מהולה בצערם הכבד מנשוא.
על אף שפינו מלא בדברי הספד והשתתפות בצער, אין מילים המסוגלות לספק מזור ליגון של משפחת השכול, אין רפואה לחתך ולנגע של מי שהקריב עבורנו את היקר לו מכל. אנו מודעים לכך שהזמן לא מרפא, וככל שהוא חולף הפצע אינו מגליד אלא רק הופך לעמוק וכואב יותר. יש מבינכם המסתפקים בדברי נחמה, יש הבוחרים לבהות בדממה. לכולכם אנו מעניקים סל רגיש של שתיקות ומילים בתוספת חיבוק עוטף ואוהב.
עם רדת ערב, כשיחל יום העצמאות, תגיע גם שעת האושר והחדווה. מצד אחד נזיל דמעה על יקירנו גיבורי האומה ומצד שני נביע שמחה וגיל על מדינתנו הריבונית והמשגשגת שתקומתה היא נס גלוי בין אומות העולם. יקירינו הנופלים, הם שאפשרו את נס הקוממיות, רוחם תמיד תהיה חלק בלתי נפרד מחיינו, נשמתם הקדושה תאיר את דרכנו כמגדלור נצח.
יהיו הנופלים במערכות ישראל חתומים בליבנו לעד. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
