שני תושבים עריריים מאור עקיבא נפטרו השבוע לאחר שנדבקו בנגיף הקורונה. אחד מהם הוא בנימין, תושב שכונת קנדי בעיר, חירש ואילם שסיפורו נוגע ללב.
אמש, הוא הובא למנוחות בבית העלמין באור עקיבא, בהשתתפות תושבים מהעיר שהעבירו את דבר מותו בהודעות וואטסאפ, על מנת שיחלקו לו – במגבלות והנחיות הקורונה – כבוד אחרון. לבנימין לא היתה משפחה כלל והוא חי בדירתו יחד עם כלבו, איתו היה יוצא לטייל בשכונה.
את בנימין ליוו במהלך השניים האחרונות מקרוב, אורפז וגילה, שתיהן שכנותיו. “את בנימין שהיה שכני הכרתי אחרי שעברתי להתגורר בדירה מעליו”, מספרת השבוע אורפז.
“יצרתי איתו קשר כי מאוד חששתי מכלבו, מסוג מלינואה, שתמיד נהם בצורה מאיימת ומנע ממני לרדת במדרגות בבטחה. תמיד חששתי ממפגש עם הכלב שלו”.
בנימין ז”ל עם כלבו. צילומים: באדיבות אורפז דנינו
אורפז דאגה להתייעץ עם מאלף כלבים, על מנת שיעבוד עם דיק אך בעיקר יעניק לה את האומץ להתקרב לכלב. “אחרי שנשבר הקרח לקחתי את הכלב לטיול בשכונה, ובנימין ישר אמר לי בהומור: ‘קודם רעדת כשהתקרבת אליו, עכשיו את מטיילת איתו כמו הבעלים שלו’. צחקנו על זה תמיד”.
מאז הגיעה ונקשה בדלתו של בנימין לא מעט – בין אם ביום הולדתו, בחגים, רק כדי לשאול לשלומו, לאחל לו דברים טובים, ולתת לו שוקולד או משהו קטן. עד שיום אחד חשה שמשהו לא תקין.
“נודע לי שהוא ערירי וניצול שואה”, היא מספרת. “בעבר הייתה לי מצלמה שצילמה את חצר הבניין. יום אחד הרגשתי שבנימין לא הופיע בחוץ כשבוע. ישר הפעלתי שידורים מוקלטים של שבוע אחורה במצלמה ואכן לא טעיתי, שבוע שהוא נעלם. מה שהיה מוזר כי הכלב כן היה בבית ונבח.
“נקשתי בדלתו המון פעמים, היה לו מתג במקום פעמון שגורם לאור בתוך הדירה לסמן לו שמישהו מגיע כי הוא חירש. לחצתי עליו כמה פעמים ורק הכלב נבח. התקשרתי ללא היסוס לרווחה. לבקש שיבדקו מה קרה”.
אורפז פנתה למשה שטראוס (ראו מסגרת) מהיחידה לעבודה קהילתית והיחידה להתנדבות, וסיפרה לו על חששה. שטראוס הפנה את העניין לעובדת הסוציאלית של המחלקה לשירותים חברתיים בעיר, סטלה, ויחד עם מנהלת המחלקה, רינה, הגיעו לדירה לאחר שכוחות כיבוי והצלה בשיתוף ניידת מד”א הוזעקו אל הדירה ופרצו אליה. “חילצו אותו ואמרו שאם לא הייתי מודיעה הוא לא היה נשאר בחיים”, מדגישה אורפז, “הוא כנראה עבר אירוע רפואי מסוים”.
בנימין החלים, חזר לביתו, ואורפז בדקה באופן קבוע מה שלומו ואיך הוא מרגיש. בשנה האחרונה הקשר נעשה הדוק יותר. יחד איתה התגייסו שכנים ותושבים נוספים שדאגו לו מאוד והקדישו זמן רב עבורו בהתנדבות מלאה, בהם עמוס חזן, אולגה-גילה מקסימה וינון.
“בנימין שעד גיל 80 היה עצמאי ודאג לעצמו נעשה חלש ועם כאבים”, מתארת אורפז. “בחודשיים האחרונים הגעתי באופן יום יומי בהתנדבות כדי להוציא את כלבו לטיולים כי כבר היה לו קשה. עשיתי עבורו קניות. וליוויתי אותו מספר פעמים לרופאים.
“גם בישלתי ארוחות חמות וארזתי לו שיהיה לו, כדי שלא יתאמץ. הוא הציע לשלם לי בעבור זה, סירבתי, ובתמורה הביא לי כל פעם מתנות קטנות, אוסף צדפים, שוקולדים, חטיפים עבור הכלב שלי. אחרי שבנימין נעשה חלש הוא ביקש במהלך חודש ינואר שייקחו אותו לקבל טיפול לכאבים בבית חולים. ומאז לא ראיתי אותו”.
אורפז עם בנימין והכלב, בביתם
גם בתקופה הזו, היא המשיכה לטייל עם הכלב פעמיים מדי יום. “השארתי לכלב אוכל ומים, קיוויתי שהוא יחזור. גם הכנתי לו תמונה של הכלב על קנבס ותליתי על הקיר, והוא לא זכה לחזור ולראות”.
כאמור, בנימין נדבק בנגיף הקורונה ונפטר ביום רביעי השבוע.
