מני הרפז, תושב קיבוץ גן שמואל, בן 65. למד בתחילת שנות השבעים בנתניה, בתיכון עיוני, ומשם פנה היישר ללימודים כעתודאי צעיר בן 18 בהוראת חינוך גופני במכללת וינגייט. את שירותו הצבאי העביר כמדריך ספורט בכיר בבסיס האימון הגופני הסמוך למכללה. עם היציאה לאזרחות ב-1982, עבד כמורה בנתניה, כמדריך חברתי בפנימיית נעורים עד שנת 1986. לאחר מכן, פתח בקריירה של קיבוצניק בגן שמואל, שם המשכתי כמורה ומחנך, עד שהחליט לפרוש מהוראה ולעבור לבריכת גן שמואל. החל משנת 1992 ועד היום הוא מנהל ומפעיל את הבריכה הגדולה באזור שפועלת 365 ימים בשנה. פרסם עד כה 5 ספרים.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
את ילדותי ביליתי בעיר לוד. גרנו בשלוש דירות שכורות בהפרשים של שנתיים זו מזו. לוד, עיר מקסימה ביופיה הפראי, היתה הרבה יותר שקטה בשנות השישים מאשר בימינו אנו. הזיכרון הראשון החרוט במוחי הינו הרגע שבו אימי אחזה בידי הקטנה, הייתי בן שלוש בקושי רב, ויצאנו ברגל מבית שכור אחד לבית אחר במרחק כמה מאות מטרים משם. ובכלל, יש לי הרבה זכרונות יפים מאותה שכונת מגורים, נווה זית, בלוד. כולם הכירו את כולם באותה שכונה. יהודים, ערבים ונוצרים. היה כבוד הדדי והיה זמן לביקורים הדדיים, לא כמו היום שסוגרים עניינים בווצאפ או באינסטגרם.
מתי היית הכי מאושר?
הרגעים הקסומים של לידת ארבע בנותיי, בהפרשים של כמה שנים זו מזו… מרגש, מדהים… מיוחד.
מתי היית הכי קרוב למוות?
אנחנו קרובים בכל רגע למוות ובדרך כלל איננו מודעים לכך. ובכל זאת- לפני כשנתיים ירדתי מסולם גבוה שבעזרתו צבעתי אזורים שהחלידו באחת מקשתות המתכת התומכות בגג הבריכה. כמובן שאבטחתי את עצמי ברתמה ובקסדה. הבריכה היתה ריקה ממים והמציל שהיה אמור לעזור לי בירידה, ללא הרתמה וללא מיגון, "חלם" לשנייה גורלית שבה כמעט וקיפדתי את חיי בנפילה לעבר רצפת הבריכה באזור העמוק. למזלי הרב נותרה לי שבריר שניה לצעוק לו והלה תפס אותי ברגע האחרון ומנע טרגדיה.
מה גורם לך שמחה?
הנכדים שלי. אני מבקר אותם, הולך אתם לחוגים, משחק איתם… פשוט נפלא.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
נסעת לפני כשלוש וחצי שנים לחבר שגר בעיר ושמה ליוורמור, 40 דקות נסיעה מסן פרנסיסקו. העיר השקטה הזאת בת 80 אלף התושבים מוקפת בעשרות יקבים וכרמים. ספרי החמישי "חמש דקות לחצות" מוקדש לעיר הזאת.
מתי בכית לאחרונה?
בדרך כלל מהתרגשות בסרטי וולט דיסני, וגם זה היה די מזמן.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
שחלילה אחד מנכדיי יפגע מרכב ממונע בקיבוץ. יש יותר מדי מאלו שמתניידים בשבילי הקיבוץ.
איפה אתה נוהג לבלות?
ממעט לבלות במקומות המיועדים לכך. הבילוי הטוב ביותר הוא לקחת את נכדיי למקדונלד'ס לאכול גלידה.
מהו קיבוץ גן שמואל עבורך?
מקום לגור בו ולחיות בו… לא יותר מכך, אבל זה מספק דיו לעומת זיכרונותיי מהעיר.
איך הקורונה השפיעה עליך?
רק לטובה. עבורי זו היתה שנה נוחה ביותר. כיוון שהבריכה היתה סגורה רוב השנה, נהניתי מעבודה שקטה ללא לחץ מצד לקוחות, ויש הרבה לחץ.
מורה לחינוך גופני, מציל בבריכת גן שמואל וסופר מדע בדיוני. מאיפה נולד השילוב הזה?
זה כל היופי… לעשות משהו בלתי צפוי עבור אחרים . עבורי זה שילוב מנצח בו נפגשים וחוברים יחדיו כל המאוויים' כל החלומות, כל הסיפורים ששמעתי מפי דודי המלומד על החלל וכל היכולות שניחנתי בהם… ואני אומר זאת בצניעות – כל אחד מכם יכול לכתוב. התחלתי בשנת 2005, בחרתי את הז'אנר של מדע בדיוני ולאחר מכן בחרתי בז'אנר אחר אבל קרוב, של סיפורת מתח. למעשה ארבעת ספריי הראשונים נקראים סדרת מקס מק'אליסטר על שם הגיבור שנשלח כמהנדס מכרות למאדים על מנת לחפש שרידי מים תת קרקעיים. הספר הראשון הוא "כחול באדום" שאכן עוסק בחיפושיי מים בכוכב האדום. היו בגדר חלום שהודחק עקב הצורך לפרנס. לא משנה אם אתה מציל, מורה או נהג מונית. פשוט עשו את מה שאתם חולמים לעשות. אל תשאירו את המעשים בידי אחרים. Just do it.
ספרים רבותיי ספרים.
חמשת ספריי – מתח, הרפתקאות, מד"ב – עד כה, מספרים על גיבורים שבקלות יכולים להיות כל אחד מאיתנו. הם אינם בטמן או סופרמן. הם בני אדם עם חולשות, רצונות, מאווים ויצרים. הקוראים יכולים להזדהות עמהם בקלות וזהו הדבר שאליו אני שואף; שכל אחד מקוראיי יכנס לנעלי הגיבור ויראה את עצמו בעלילה. אני מקווה ומאמין, שמרגע שהקורא אחז באחד מספריי, הוא לא יעזוב אותו עד שיגיע לעמוד האחרון. זוהי משאת נפשו של כל סופר. להגיש את המיטב שבמיטב מעצמו ולהמשיך וליצור למען אוהבי הספר והספרות בכללותה. הכתובת לרכישת ספריי היא: הוצאת "מנדלי מוכר ספרים". הספרים נמכרים גם בדיגיטל, גם ככריכה רכה וגם באמזון בשני האופנים. כל מי שחפץ לעקוב אחרי יצירותיי מוזמן להיכנס לאתר הפייסבוק – מקס מק'אליסטר, או לשלוח לי מייל: [email protected]
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
בעוד 20 שנה אהיה באחד משני מקומות. או למעלה בין העננים, מציץ אם עדיין קוראים את ספריי. או עדיין ביו החיים וממשיך לכתוב וליצור. אמן. באופן אחד לא ארצה לראות את עצמי בגיל 85… נסעד ונתמך ע"י צוות רפואי וגרוע מזה לאבד את המוח בדרך.
