// צילום למעלה: אלה פאוסט
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
השאלה היא טסט לבדוק את הקוגניציה שלי, אם הזיכרון לטווח ארוך עובד אז זה ממש מאתגר. יש לי קפיצות זיכרון קצרות. רובן קשורות לבית הספר היסודי “חופית” בשכונת שער העליה בחיפה, או לחוג בו השתתפתי בכיתה ב’ (7). זכיתי לאמא יקרה, שבחרה בשבילי חוג ציור מגיל מאוד צעיר (ציירתי פרח יפה בגן שרה וחנה, לא זוכר), אז בכיתה ב’ היה לי חוג במוזיאון הימי הלאומי בחיפה, ואני וחבר הילדות שלי אורן אפומנדו היינו רושמים דגמים של ספינות (כשלא היינו מטיילים על פסי הרכבת והולכים לחוף הכרמל ביחד. היום הוא חוף מרידיאן). אני זוכר את הביקור הראשון בחוג הזה. זיכרון שני: אני מופיע עם חלילית מול קהל ב”חופית”.
מתי היית הכי מאושר?
קשה מאוד לבחור בין דברים שגרמו לי להיות מאושר כי הם קרובים מאוד בהרגשה. הדבר שקרה לי שמנצח הוא החופה שלי עם אשתי. אנחנו ארגנו חתונה בהפקה עצמית בה החלטנו שיהיה לנו נושא לחתונה, והוא היה שנות ה-20. היה מתלה עם בגדים מאותה תקופה, ענת אשתי לבשה שמלה לבנה עם פרנזים, אני לבשתי חליפה ישנה, בנינו חופה מעץ, קישטנו את אולם האירועים של יובלים. הבנייה של האירוע הייתה מרגשת מאוד, וכשהגענו לחופה התנגן Tonight, tonight של The Smashing Pumpkins. התרגשתי מאוד, נדבק החיוך. שמחתי לעמוד מול אשתי, וכשרגע לפני החופה היא שמה לי טבעת. אושר עילאי.
מתי היית הכי קרוב למוות?
1.7.19. הקרבה למוות היא נושא מורכב מאוד עם מה שעובר עלי בחיי כרגע. אני אומר תודה על כל בוקר כשאני פוקח עיניים ונושם עדיין. זה התחיל כאשר ענת אשתי הסיעה אותי למיון בהלל יפה, מצבי הבריאותי החמיר, הייתי מבולבל מאוד. אין זיכרון מזה כי המוח לא תפקד באותו הרגע. אחר כך הייתי על הרבה מאוד סטרואידים, על כדורים שמונעים פרכוס והתעוררתי ל MRI מוח בלילה ושוב בבוקר. ידעתי שמשהו לא בסדר אבל לא יכולתי לשים על זה אצבע. בבוקר רופא בשם ד”ר צבי כהן ניגש אלי והסביר לי שיש לי “ציסטה” במוח וצריך להסיר אותה בניתוח. היה לי פחד שאולי מדובר בסרטן מוח, פחד משתק שהתברר שהוא מוצדק. בימים אלו היה לי גידול 5 ס”מ באונה השמאלית במוח, הייתי על סף מוות. ב- 4/7/19 נותחתי אחרי צהריים אבל זה לא ממש היה מפחיד. היתה אוירה מרגיעה וסמכתי על הצוות הרפואי ולא הפסקת להגיד תודה לכל אחד. הניתוח כנראה היה סכנת החיים הכי גדולה שעברתי.
תוכל לספר באיזה סרטן מדובר?
מדובר בסרטן מוח ממאיר ואגרסיבי בשם גליוסבלסטומה מולטיפורם (רב צורני) או GBM, סרטן המוח הכי קטלני ומסוכן שסיכויי ההישרדות ממנו הם קלושים. מגיעים תאים סרטניים ממאירים (גליומות) ומתיישבים במקום מסוים במוח, כל פעם במקום אחר, ומשתכפלים בקצב מהיר, בזמן שהמוות התאי שלהם נעצר. הגוף שלא מזהה אותם כחיידק או כנגיף, עוזר להם ומספק כלי דם שעוזרים להם לקבל חמצן, סוכר וכל מה שתא צריך. רוב המטופלים הם מעל גיל 60. גברים. 3 אנשים מתוך כל 100,000 בני אדם מאובחנים בכל שנה. 95% מהחולים נפטרים לאחר 10 חודשים ועד שנה וחצי, 3%-5% שורדים שנתיים ומעלה. אני הגעתי עד ל-20 חודשים ואני עדיין יכול להזיז את גופי, ולחשוב, ולזכור מה שאני יכול. עקפתי את הסטטיסטיקה.
שאלה שאתה בטח שומע הרבה: מה יש לך על הראש?
אני חובש על ראשי כל יום המצאה ישראלית נפלאה בשם Optune של חברה ישראלית בשם Novocure, בזכות נדיבותה של החברה עצמה ובזכות אקטיביזם למען חולי סרטני מוח, מצד ד”ר קרן גונן הנפלאה (מנכל”ית), אדי פלג, עוז לוסטיג (ז”ל) ועוד רבים טובים, שהצליחו להכניס את האופטיון לסל התרופות בשנה שעברה. השנה העניין מתנדנד ועדיין לא נכנס ב-2021 לסל. אנחנו מחכים להתיחסות לכך מגורמים משפיעים בקוצר רוח.
מה גורם לך שמחה?
לפגוש את משפחתי, את חבריי, אולי נשמע רגשני מדי אבל להתכרבל עם אשתי בסלון, לגרום לאבישי בן ה-7 להיקרע מצחוק, לנגן גיטרה, לצייר.
מתי טיילת פעם אחרונה ולאן?
פעם אחרונה היתה 3 ימים לפני יום ההולדת ה-40 שלי. ענת ואני שמנו את הקטנים ביובלים, ונסענו עד שמורת דן, הנקודה הכי צפונית בחוצה ישראל. ב-3 ימים עשינו יחד את המקטע הראשון, השני והרביעי (דן-שניר, משניר עד תל חי, ומתל חי לסגור קצוות בכפר גלעדי, ואז למחרת את נחל עמוד עליון. ביום הרביעי את כל הר מירון. הטיול היה מרגש מאוד). המשפחה חיכתה לי בסוף וערכו לי מסיבת הפתעה.
מהו הפחד הכי גדול לך?
אני פוחד שכשאמות אשבור את לב הוריי, שהאבל יהיה קשה מנשוא לאשתי וילדיי. לגבי הורי אינני יכול לעשות דבר, חוץ מלהרעיף עליהם את האהבה שמגיעה להם. לגבי אשתי וילדיי, אני עסוק בלצלם את עצמי מספר על הרבה מאוד דברים על עצמי. אולי אשאיר לילדיי מנגינות לנגן איתי כשיגדלו. אולי אשאיר להם ספר שאני מקריא. אולי אשאיר להם טיפים בחיים וכשיגדלו יוכלו להיעזר בהם.
מתי בכית לאחרונה?
יורדות דמעות לפעמים אצל הפסיכולוגית שלי, שהיא הכתובת לפרוס את כל הקלפים ופשוט להבין מה בכלל קרה לך בחיים. לכל המטופלים האונקולוגים, פסיכולוג מומלץ. למרות שרוב הנדבקים הם מעל גיל 60, והדור שלהם אנטי תחום הפסיכולוגיה, אני מבטיח לכם שלא תתחרטו ללכת ולדבר עם מישהו. השיחה שבה דמעתי, היתה על נושא כאוב. מושג המוות אינו כואב. אני שלם לגמרי אם יגיע.
איפה אתה נוהג לבלות?
בבית.
מהי פרדס חנה-כרכור/חריש בשבילך?
פרדס חנה-כרכור תמיד תהיה ביקור משפחת היקרי ומשפחת שם-טוב בכרכור, היא שם שצץ ב”בלוז כנעני”, ליד הדודים שלי פרדס פירות הדר, שלידו בית חדש צמוד קרקע, ולידו בניין שיכון, ולידו מגדל חדש, ולידם משום מקום צץ מרכז מסחרי, ופתאום לידם מושבה עם בית קפה/מאפייה נחמדים. פרדס חנה-כרכור היא הרבה דברים. חריש בשבילי היא עיר בהתהוות. ובית.
חלית בסרטן. צמד מילים שמעורר אצל ישראלים רבים את הנורא מכל. מה אתה יכול לספר על התקופה הזו?
תקופה קשה. מלאה בעליות ובירידות. מאבדים בה מהר מאוד קשרים עם אנשים שהיית קרוב אליהם. הסרטן יוצר ריחוק, בדידות, דאגה. כל בדיקה של MRI אחת לכמה חודשים היא פשוט חרדה עטופה ברעש באזניים. המשפט בתוך מכשיר ה MRI שמסביר לך ש”הבדיקה הבאה תימשך 5 דקות”, הוא משפט די נורא. לחצי מוזיקאי כמוני קשה מאוד הרעש והצלצולים.
אתה בעצם מנסה לצייר ישראליות? מה מייחד את האמנות שלך?
לא. אני לא מנסה לצייר ישראליות. אחרי לימודים תיאורטיים ומעשיים ממושכים, אתה מרגיש אחריות לצייר, לכתוב שיר ולהבין שמה שאתה עושה נכנס למוזיאון אינסופי (למשל) מלא ביצירות. אפשר לצייר דומה למישהו ולתלות לידו, אפשר להעתיק אחד לאחד, אפשר להסתכל על כמה אמנים ויצירותיהם לאורך כל חייהם ולהבין היכן אתה נמצא. החלטתי שאני נמצא במקום שבו זה בסדר לצייר, וזה בסדר לצייר פורטרטים, וזה בסדר לצייר נופים, חלקם של מה שנקרא “כפר עוין”. הוא לא עוין אצלי בראש. זה בסדר לצייר טבע דומם כמו הפלמים הגאונים. זה בסדר להיות ריאליסט פיגורטיבי כמו לוסיאן פרויד, אמן יקר. זה בסדר להתכתב. זה בסדר לנסות כמה טכניקות. היצירות מחכות שיתלו אותן, ומחכות כנראה שענת אשתי תאצור אותן. היא תעשה את העבודה הטובה ביותר.
איפה הקורונה פגשה את עולם היצירה שלך – המוסיקה, הציור, ואת החיים האישיים שלך?
כשהקורונה החלה, במרץ שנה שעברה היא נפלה בדיוק על חלום שלי שרציתי להגשים, הופעה באירוע/תערוכה/פסטיבל, על הקיר או על במה. ההזדמנות היתה בפסטיבל “אמנות במושבה” בפרדס חנה, 3 ימים ברצף של עבודותיי האחרונות תלויות במקום טוב, בחצר של שכן וחבר נפלא. הקורונה לחולי מחלות סופניות היא כמו לשבת בכלא עד שמגיע התליין. הקורונה לוקחת ממך בסופו של דבר את ההזדמנות להספיק דברים אחרונים בחייך.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
בתוך ספר אמנות מקומט על מדף, בתוך רשימת שירים בספוטיפיי, בתוך זיכרונות ילדיי, אשתי, חבריי, ומשפחתי. בתוך תיבת תהודה, אוזניות או תלוי על קיר איפשהו. שם אני אהיה בעוד 20 שנה, כנראה.
לעמוד הפייסבוק של רועי לבן – הקליקו.
