אורי דיסטניק, ראש מועצת בנימינה-גבעת עדה לשעבר, ספד בימים האחרונים לאביו – חיים דיסטניק ז”ל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.
“אבא נהג להשכים קום עוד לפני שהשמש זרח, פותח את היום בצעדת בוקר ברחבי המושבה”, כתב הבן אורי. “פעם הם היו חבורה, בחלוף השנים הוא נותר לבדו. בדרכו חזרה היה מביא עיתון בוקר ומניח אותו ליד פתח הבית שלנו.
“כשהייתי פותח את הדלת ומוצא את העיתון, ידעתי שאבא כבר בעיצומה של שיגרת יומו. זה היה סימן מוסכם שלנו. כשחזר מהצעידה, גם החתולים כבר חיכו לו, יודעים שתכף יקבלו את ארוחת הבוקר שלהם. זה היה סימן מוסכם שלהם.
“אחר כך היה עולה על אופניו, רוכב לבקר את אהובתו בבית העלמין, מנקה את האבן וסביבתה ומשקה את הצמחים. בעבר, כשעוד היה רוכב לים, היה מביא לה צדף או חלוק אבן. ככה כבר למעלה מחמש עשרה שנה – כל יום. אחר כך היה רוכב למכולת ולשאר ענייניו. מאז שאימא נפטרה המשכנו להיפגש, כל המשפחה המורחבת, לארוחת ערב שבת. אבא לקח על עצמו להכין בכל שבוע את המרק.
“מי שמרבית חייו בקושי ידע להכין חביתה, למד לבשל את המרקים הטעמים ביותר. כל השאר התחלק בין כולם. קולות ההנאה של יושבי השולחן גרמו לו עונג. הוא היה עטוף באהבה. קשר מיוחד הוא קשר עם הנכדים והנינים שהחזירו לו אהבה בשפע.
“יום שני בשבוע שעבר, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התחיל כיום שיגרתי. העיתון חיכה לי ליד הדלת. רכוב על אופניו יצא אבא לרכיבה האחרונה. בדרך נילי, לא רחוק מבית העלמין פגע בו רכב חולף. הוא נפל מאופניו והוטח בעוצמה בכביש. אנשים טובים באמצע הדרך עצרו במקום והגישו לו עזרה ראשונה. אזרחות מחבקת במיטבה. התלונן שכואב לו. בדרך כלל הוא לא מתלונן.
“משטרה, אמבולנס, בית חולים, מיון, בדיקות, מחלקה, טיפולים. האבחנה נטעה בנו ובו אופטימיות. הוא אפילו דיבר על לחזור ולרכב, מבין שזו תהיה החלמה ארוכה. את הרכיבה המשפחתית המסורתית המתוכננת לציון יום הולדתו ה-89 בעוד כשלושה שבועות, נדחה לכשישוב לאיתנו – כך סיכמנו.
“אבא הוא סוג של אבן חזקה ונתן לנו סיבה לאופטימיות. בסיוע הצוות הנפלא ירד מהמיטה לכורסה, השלים את ארוחת הבוקר והתכונן לביקור של חברים. ואז, כרעם ביום בהיר, הוא הלבין וחדל לנשום. צוות טיפול נמרץ הגיע במהירות. דקות ארוכות נעשו בו מאמצי החייאה, אבל הקו במוניטור התיישר. מי כמו אבא יודע שגם אבנים חזקות לפעמים נשברות.
“הבוקר כהרגלי פתחתי את הדלת. לא היה שם עיתון. כבכול ערב שבת, גם היום נתכנס לארוחה המשפחתית. אני כבר יודע – לא יהיה שם מרק. כיסא אחד יישאר מיותם וישאר בעיקר חלל גדול בלב.
“ויש גם נחמה: אבא חי בעוצמה חיים מלאים. הוא יזם, לחם, אהב, נאהב, טייל, יצר, פעל, והיה רלוונטי למשפחה, לחברים ולקהילה שבקירבה נולד ובגר. עכשיו הוא הגיע למנוחת עולם בצמוד לתמר אהובתו, ליד שחר ולא רחק מרבים מיקיריו”.
