ד”ר דניאל שיאון (34), תושבת גבעת עדה ומתמחה לרפואת משפחה במכבי שירותי בריאות, יצאה למסע של חודשיים באפריקה במדינת אוגנדה במטרה להכשיר צוותי רפואה, להעניק כלים רפואיים לטיפול במחלות ולפתח מרפאה ייעודית להתמודדות עם סוכרת ולחץ דם. במסגרת הפרויקט בהובלת ‘בילו אוגנדה’, העוסק בפיצוח מודלים לקימות בתחום חקלאות, חינוך ובריאות, נולד הרעיון לשלב את מתמחי רפואת המשפחה על ידי ד”ר ג’ון ברבסקי, מנהל מתמחי רפואה במכבי שירותי בריאות, ונבנה ביחד עם ד”ר שי פינטוב מעמותת בילו.
צילומים: פרטי, באדיבות “מכבי”
ד”ר שיאון יצאה למסע כמתנדבת הראשונה מישראל במסגרת התמחות ברפואת משפחה, כשהיא מלווה עם בעלה ושלושת ילדיה הקטנים. השתלבותה של ד”ר שיאון והמתנדבים הנוספים שיגיעו בעתיד מאשרת את המשך הפיתוח של העמותה לתרום לקהילה. “באוגנדה התרכזה הרפואה בטיפול מחלות זיהומיות ו-HIV, כאשר קיימת פחות מודעות לסוכרת ולחץ דם, עד למצב שבו אין אמצעי אבחון וטיפול בתופעות אלו. הרעיון נולד מתוך רצון לקדם את הרפואה באוגנדה שהיא פחות מתקדמת. קיים צורך להכשיר שם את צוותי הרפואה, להעניק כלים מקצועיים וידע רפואי על מנת לטפל במקומיים על מנת להציל חיים”-משתפת ד”ר שיאון.
בכדי להבין מעט את הפערים הקיימים בין הרפואה בישראל לבין מדינת עולם שלישי, ד”ר שיאון משתפת את המראות שחוותה. “אנחנו מדברים על אנשים מאוד חולים, חלקם עם מערכת חיסונית מאוד חלשה. תינוקות בתת משקל, מבוגרים ששוכבים ימים שלמים ללא טיפול, בעיות רעב ואינספור צרות.
“לצורך העניין, משפחה באוגנדה מקבלת בשר פעם בחודש. בגלל עונת הגשמים הם יוצאים לשדות לעבוד במקום להגיע למרפאות ולהיבדק. מכון הרנטגן קיים, אבל מכשיר הרנטגן לא פועל והמכון נעול וסגור. התנאים היו מאוד קשים בכדי לשרוד ואנחנו מאמינים שעם הכוונה נכונה ועזרה בהקמת חמ”ל רפואי מתאים ניתן לייעל את המצב”-מוסיפה ד”ר שיאון.
המסע הפך למאתגר במיוחד כאשר בחרה להגיע ביחד עם בעלה ושלושת ילדיה הקטנים. במשך למעלה מחודשיים הם שהו עמה וחוו מקרוב את המצוקה של התושבים לצד התושייה והתרומה של אם המשפחה. “אחרי שבוע הילדים שלי גילו את הילדים המקומיים. היינו יורדים עם גומי, כדורגל, חרוזים, פלסטלינה ועוד כדי להשתלב. ילדים שבמקום כדורגל מייצרים כדור משקיות ניילון שהם קושרים חזק ביחד. כל ערב התאספו בערך 30-40 ילדים לשחק עם הילדים שלי.
“זה היה הרגע ביום שהם ציפו לו ומתוך הסתכלות על הילדים חסרי הכל עם הבגדים הקרועים, העדר שיער ורזים הם העריכו את מה שיש וגם למדו שאפשר לשמוח עם מעט. שיתפתי אותם בחוויות שלי בבית חולים ובקהילה ואני חושבת שזה נתן להם תחושת גאווה שאמא שלהם עסוקה בהתנדבות וגם הם עסקו בנתינה, אם זה היה לוותר על צעצועים שלהם או ספרים שלהם. היום מרגיש לי שהם נפרדים מחפצים שלהם הרבה יותר בקלות. כשאתה חוזר לארץ וקולט כמה ציוד יש לך אתה שואל את עצמך האם זה באמת הכרחי”.-סיכמה ד”ר שיאון.