בית משפט לתביעות קטנות בחדרה פסק כי חברת אבטחה “מודיעין אזרחי” תפצה תושב בנימינה, בן 73, במסגרת תביעה שהגיש לאחר שהותקף ע”י מאבטח של החברה.
מפסק הדין עולה כי א’ הגיע בסוף חודש אוגוסט אשתקד לתחנת הרכבת בבנימינה, כשברשותו מזוודה ויחד עמו רעייתו ושני נכדיו. הוא ביקש להיכנס לתחנה ונתקל בפתחה במאבטח שהועסק במקום על ידי החברה.
המאבטח ביקש מ-א’ להציג תעודה מזהה וזה הראה לו רישיון נהיגה. על-פי הנטען בכתב התביעה, המאבטח סירב להסתפק בכך ודרש לראות תעודת זהות. כאשר שמע מפיו של התובע כי אין באמתחתו תעודת זהות, מנע את כניסתו של התובע לתחנה תוך הטחת קללות בו ואף נקט אלימות פיזית לשם הוצאתו מן התחנה והטיחו על המדרכה בכוח, כל זאת לעיני בני-משפחתו של א’.
התביעה, על סך 34 אלף שקלים, הוגשה לפיצוי נזקיו של התובע בגין האירוע; נטען כי אושפז בעקבותיו למשך לילה אחד בבית-החולים הלל יפה בחדרה וסבל פגיעה נפשית והשפלה.
מלכתחילה הוגשה התביעה נגד רכבת ישראל, זו ביקשה לסלק את התביעה נגדה בשל היעדר עילה ולצרף כנתבעת את חברת האבטחה. בהמשך, לאחר צירופה כנתבעת, ביקשה חברת האבטחה לסלק את התביעה נגדה והצביעה על המאבטח כמי שנושא אחריות המלאה לקרות האירוע.
בחודש אפריל נשמעו העדים. הרכבת לא זימנה עדים, בעוד חברת האבטחה העידה את מנהל יחידת האבטחה בעת האירוע והסתמכה על סרטון האירוע שתועד במצלמות אבטחה. כמו כן, העיד גם המאבטח והתובע.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופטת קרן אניספלד קבעה כי דין התביעה נגד הרכבת להידחות. מנגד, נקבע כי התובע הוכיח את תביעתו כדבעי בכל הנוגע לעצם קרות האירוע וטיבו. הוא עמד על התנהגותו האלימה של המאבטח כלפיו ועל הקללות שהטיח בו: “תקשיב למה שאומרים לך זקן מטומטם” ו- “אני יכול בשניה לגמור אותך”, כאשר התבקש והציג למאבטח תעודה מזהה – רישיון נהיגה.
יש לציין כי חברת האבטחה, מעסיקתו של המאבטח, אישרה כי די בתעודה זו על מנת להזדהות ולא היה בסיס לדרישת המאבטח כי התובע יציג דווקא תעודת זהות.
לטענת המאבטח, הוא חווה חוסר שיתוף פעולה מצד התובע שסירב להשיב על שאלותיו, נקלע עמו לוויכוח וקילל אותו במילים “אתה בן זונה”, “אתה ילד”, “מי אתה”. השופטת קבעה ביחס לכך כי אפילו היה בכך ממש, הדבר אינו מכשיר את התנהגותו של המאבטח אלא עשוי להישקל בגדרו של אשם תורם בהיקף צנוע – בשים לב לכך שהתובע לא הכחיש שהשיב, ולא הבליג, על העלבונות שהמאבטח הטיח בו.
השופט ציין כי את חוסר שביעות רצונו של המאבטח מן האופן בו התובע נענה לדרישותיו ולשאלותיו הוא לא היה רשאי לפתור על-ידי הרחקת התובע משטח התחנה והוצאתו באורח פיזי אל-מחוץ לה.
“המאבטח לא היה מוסמך לנהוג כך”
העד מטעם חברת האבטחה ציין כי המאבטח לא היה מוסמך לנהוג כך ואם חווה קושי בעריכת בידוק בטחוני לתובע, היה עליו להזעיק למקום את קב”ט התחנה שנמצא בה והיה האחראי הישיר עליו.
השופטת, שצפתה בתיעוד האירוע, ציינה כי הוא אינו מתעד את מה שנעשה בעמדת הבידוק בתוך תחנת הרכבת אלא את האירועים בסמוך לה, מחוץ לתחנה. “אף-על-פי-כן, הוא תומך בטענת התובע כי המאבטח נהג בו בגסות ונקט כלפיו אלימות ממשית לשם הרחקתו מן התחנה ואף הטיחו בכוח על המדרכה מחוץ לה”, ציינה השופטת. “עוד ציינה השופטת כי גם לאחר שהתובע הוטח בידי המאבטח לרצפה תוך דחיפות שלו ובעוצמה שאינה של מה בכך, כאשר התובע ניסה לקום – המאבטח הדף אותו לרצפה שוב ושוב, עד שהתובע נשאר יושב עליה”. השופטת קבעה כי “זוהי התנהגות מבישה שהייתה כרוכה ללא ספק בביזוי התובע ובהשפלתו. במקום נכחו זרים לא מעטים שהיו עדים למתרחש”.
לאור כך, סברה השופטת כי גם תקבל את טענת המאבטח כי התובע הערים קשיים בתהליך הבידוק, אין שמץ הלימה או מידתיות באופן בו הלה הגיב לכך במעמדו הרשמי כמאבטח.
השופטת הסבירה כי “תפקידו של מאבטח אינו מוגבל רק לפן הביטחוני הטכני של קבלת מסמך מזהה והפניית שאלות; עליו להיות גורם מקצועי ומיומן, לדעת להפעיל שיקול דעת ולהשכיל להתנהל אל-מול קהלים ואנשים מסוגים שונים תוך הכלת מצבים מורכבים. בכך כשל המאבטח. תגובתו לא הלמה את נסיבות המצב שאליו נקלע והייתה כרוכה בשימוש באלימות פיסית כלפי התובע, באופן שבייש אותו ברבים”.
השופטת: “אין בידי לקבל את טענתה של חברת האבטחה”
השופטת ציינה עוד: אין בידי לקבל את טענתה של חברת האבטחה כי בנסיבות הללו, היא אינה חבה באחריות לאירוע וזו מונחת כל-כולה לפתחו של המאבטח. כאן המקום לציין כי למאבטח בוצע הליך שימוע בגין התנהלות לא ראויה כלפי נוסע; בהמשך תמה העסקתו אצלה ונטען שהתפטר.
עוד יש לציין כי תלונתו של התובע נגד המאבטח במשטרה נסגרה, אך השופטת סברה כי אין בכך כדי להוביל לקביעה כי על המאבטח לא חלה כל אחריות. “חקירת משטרה נועדה לבחון אם יש די ראיות שתספקנה להעמדה לדין פלילי, בו נדרשת רמת הוכחה גבוהה – מעל ספק סביר. בהליך אזרחי, די ברמת הוכחה פחותה יותר בהיקף של 51% וזו מתקיימת די”.
בסופו של ההליך, קבעה השופטת כי נזקי התובע בגין האירוע הועמדה על סך של 15,000 שקלים בניכוי 1,500 מסכום זה בגין אשם תורם. יתרת התשלום ישולמו לתובע על ידי חברת האבטחה בצירוף הוצאות משפט בסך 750 שקלים.
כאמור, השופטת דחתה את התביעה נגד רכבת ישראל, חייבה את חברת האבטחה לשלם לתובע 14,250 שקלים והמאבטח ישלם לחברת האבטחה 11,250 שקלים.