האגדה מספרת שכאשר נתפסה שרה אהרונסון בידי הטורקים, צהלו בהפגנתיות כמה נשים באמצע הרחוב במושבה זכרון יעקב. הימים, ימי השלטון העות’מאני בארץ ופעילותה של מחתרת ניל”י הסודית כנגדו, לא היטיבו עם תושבי המקום שחששו מאוד לגורלם.
“לאחר שנתפסה, הייתה שרה מתהלכת לביתה בכבדות וכאב אחרי שעברה עוד מסכת של עינויים קשים, ומאחוריה היו ניצבות נשים שקראו לעברה בכינויי גנאי כמו ‘בוגדת’ ו’מרגלת’ ” סיפרה בעבר גאולה כהן, חברת כנסת לשעבר, אשת תקשורת ואשת מחתרות בעצמה שהלכה לעולמה ב-2019. “לפני ששמה קץ לחייה, השאירה שרה מכתב קטן שנמצא עד היום גם בבית ניל”י ובסופו כתבה- ‘איני יכולה להמשיך, באו לקחת אותי’. זהו משפטה האחרון ולדעתי, הוא עוצמתי מאין כמוהו. לבסוף, לקחה את האקדח שהחביאה בסליק, הצמידה אותו אל תוך לוע פיה וירתה בעצמה. אחרי שלושה ימים היא מתה מיסורי הפצעים, זה קרה בדיוק ב-11 לאוקטובר 1917.
105 שנים חלפו מאז התאבדה שרה אהרונסון, ונדמה כי כיום, לא רבים מילדי הדור צעיר יידעו מי היא אותה שרה גיבורת ניל”י, לא ידעו על המיתוסים הרבים שנרקמו סביבה. אחרי שנים רבות, בהן הוזנח כבודה של מי שנחשבת לגיבורת מחתרות וגיבורת זכרון יעקב, הוחלט במושבה להחזיר עטרה ליושנה ולהתחיל מחדש את מסורת הטקסים לזכרה.
בשנת 2010 חזר הטקס לזכרה של שרה גיבורת ניל”י להתקיים לאחר לא נערך שנים רבות לפני כן. המסורת התחדשה עד לתקופת הקורונה אז הופסק הטקס שוב – עד השנה.
את סיפור שרה צריך להנחיל, לא את סיפור הריאליטי
ונחזור לגאולה כהן ז”ל. הכל החל כשכהן קראה ראיון עיתונאי עם נאווה מקמל-עתיר, סופרת מרמת גן, שבמשך יותר משלוש שנים כתבה את “אות מאבשלום”, רומן המבוסס על סיפור חייו של אבשלום פיינברג, שיש הטוענים כי לו היה רומן עם שרה אהרונסון. הסופרת מקמל-עתיר, שיחזרה לפני מספר שנים: “במשך כתיבת הספר ביליתי כמה וכמה פעמים בזכרון יעקב, נדדתי בין חדרים שכורים במושבה. גם את סופו של הספר החלטתי לכתוב בזכרון עצמה. לפני תחילת כתיבתו רציתי ללכת ולהיפרד משרה בקברה. כשנכנסתי לבית הקברות הייתי בטוחה שאני הולכת להיתקל במצבה מרשימה, גדולה ומטופחת אך בפועל הסתובבנו אני ובעלי במשך שעה וחצי ולא מצאנו את הקבר. רק כשירד הלילה מצאנו והגענו אל המצבה, ואת זו גילינו קטנה ופשוטה ללא כל סימן היכר. דמעות זלגו מעיני ואפילו לא יכלתי לעצור אותן. דיברתי אליה והרגשתי ממש כמו שיחה אחרונה בין שתי חברות.
שרה אהרונסון | צילום: מתוך מוזאון ניל”י
“גאולה כהן, קראה את הסיפור בראיון עיתוני שערכו איתי, והיא, שלא הייתה בקבר שלה כבר כמה עשורים טובים, הרגישה שמשהו לא בסדר בהזנחה הזו, הרימה את העניין וגלגלה אותו קדימה תוך כדי יצירת קשר עם מועצת זכרון וגורמים נוספים הקשורים למחתרת ניל”י, בכדי לקיים שוב את הטקס לזכרה ושיפור פני מצבתה. גאולה היא אישה מאוד מיוחדת, וההירתמות למען הטקס היא נפלאה”.
בשנת 2009, דווקא כהן, זו שיזמה וארגנה את הטקס של אותה השנה, לא יכלה להגיע אליו לאחר שחשה ברע כמה ימים לפני האזכרה ונאלצה לעבור סדרת בדיקות. כהן, שהייתה בעצמה פעילת מחתרת האצ”ל, ידועה כאחת שסיפורה של שרה גיבורת ניל”י חשוב לה מאוד ושאותו היא מקדמת בכל הזדמנות. “נאווה סיפרה לי כי הקבר שלה בזכרון מוזנח ולא מטופל כפי שהוא אמור להיות מטופל” סיפרה אז כהן, שהרגישה כי נעשה עוול לגיבורה גדולה: “אני לא רוצה להעביר ביקורת, בכל זאת, בית ניל”י עושים את מלכתם נאמנה ובזכותם אנשים יודעים על שרה ופועלה, אבל ללא ספק שהם אלה שצריכים לדאוג לקברה ולשימורו”.
כהן נזכרה בערגה בימי צעירותה ועל איך הייתה קשורה רבות לשרה: “כשהייתי נערה צעירה, היינו עולים לקבר יחד כל קבוצת הבית”רים פעם בשנה. הדבר העצוב הוא, שתנועות נוער רבות אימצו את שרה ופועלה אך כל יתר העם דווקא לא. יש את הסיפור המפורסם על בן גוריון, שלא הכיר תחילה את סיפור פיינברג ואהרונסון לפרטיו, אך אחר כך התנצל בפני המשפחה והודה כי לא ידע שהם היו כאלה גדולים. אני שמחה שהרמנו מחדש את הטקס הזה ומעכשיו הוא יהפוך להיות משהו שנתי. שרה הייתה צריכה להיות מזמן בפנתאון העם היהודי”.
צילומים: דוברות המועצה זכרון יעקב
כהן עוד הספיקה לראיין את אחותה של שרה, רבקה אהרונסון, עמה הייתה מיודדת מאוד. את הראיון פרסמה בחוברת מיוחדת לפני מספר שנים. “רבקה סיפרה לי כי לא היה אף אחד מהמושבה שקם ותקומם אל מול העינויים שעברה שרה, ואילו אבשלום היה בן החיים, דבר כזה לא יכל לקרות”.
-נדמה כי סיפור הגיבורה השפיע מאוד על חייך.
“שני הסיפורים, שני הגיבורים שעיצבו את חיי היו אבשלום פיינברג וגם של שרה. אבשלום היה הוגה דעות אדיר ושרה הייתה אישיות מלכותית מאוד. לנושא הזה יש ערך רב ואפילו שר החינוך גדעון סער ושרת התרבות לימור לבנת התבטאו בנושא ואמרו כי ילמדו את מורשת שרה בבתי הספר, ולא רק עליה אלא על כל גיבורי העם”.
-האם לדעתך, יש לסיפור יש השפעה על הדור של היום? האם כיום יותר קשה להיות לוחמת?
“ממש לא. כיום יש התקדמות בלתי רגילה גם בנושאי חברה וגם בנושאי צבא. יש כיום טייסות, טנקיסטיות, חי”רניקיות ועוד. מי שיכולה ורוצה, סוללים לה את הדרך. הדבר בא לידי גם ביתר התחומים- כמו שופטות ויושבות ראש הכנסת. בימים ההם הלך הרוח היה שונה, הבנות לא היו הולכות מתוקף צו גיוס אלא מתוקף צו ליבן. כל לוחמי המחתרות, בנים כבנות, הקריבו את נפשם ללא כל הבדל. לדעתי, זה החינוך שצריך להשריש לדור הצעיר, ולא חינוך של כוכב נולד, האח הגדול והטלוויזיה בת ימינו. כל האווירה כיום היא יותר חומרנית ופחות רוחנית. שרה ודומיה נתנו את נשמתם והפכו להיות סמל”.
נכס צאן ברזל
ביום שישי 21.10 התקיים הטקס בזכרון יעקב. בטקס השתתפו תלמידי בתי הספר, מנהלי בתי הספר וצוותים חינוכיים, נציגים רבים מתנועות הנוער של היישוב, ד”ר יפעת שאשא ביטון שרת החינוך, ראש המועצה זיו דשא, הרב אברמובסקי רב המושבה, ד”ר מרים פאנוין מנהלת מחלקת החינוך , ישראל קרניאל יו”ר הוועד החקלאי, הנהלת בית אהרונסון ומוזיאון נילי, תושבי זכרון יעקב ואורחי המושבה.
“שנים חלמתי להחזיר את העלייה היישובית לקבר שרה אהרנסון, כפי שהיה בילדותי שנהגנו לעלות לקברה של שרה בכל שנה לאחר שמחת תורה”, כך אמרה בהתרגשות נירה אפרתי מצוות בית אהרונסון.
זיו דשא ראש המועצה אמר כי “נזכור את שרה גיבורת נילי, את מנהיגותה, ואת עוצמתה, ונזכור גם את תרומתה האדירה של מחתרת נילי להקמת המדינה”.
הוקרה ותודה מגיעים לתלמידי כיתה ח’ מבית הספר נילי, למנהלת בית הספר ולמורה עדי מימרן על ארגון טקס מרגש ומיוחד וכמובן ליאיר בן שלום מנהל אתר ההנצחה הממלכתי על ניהול הטקס שהחל בקבלת הציבור ע”י ילדי מקהלת ניל”י בשיר “ארץ, ארץ”. הקריינים העלו על נס את פועלה עז הרוח ויוצא הדופן למען הגשמת החלום הציוני והציגו קטע תיאטרלי קצר בדמותה.
שרה אהרונסון: סיפורה של גיבורה
שרה אהרונסון נולדה ב-1890 בזכרון יעקב, לאפרים ומלכה פישל-אהרונסון. כשהייתה בת 24, נישאה אהרונסון לסוחר יהודי ועברה להתגורר עמו באיסטנבול הטורקית. עם זאת, לאחר שקיבלה מכתבים רבים ממשפחתה, נתמלאה געגועים והבינה כי השלטון הטורקי נוהג ביד קשה באנשי הארץ, החליטה לשוב לחיק משפחתה במושבה. לאחר שחזרה הזדעזעה מרצח העם שנהגו הטורקים כלפי הארמנים, והחלה להזדהות עם אויביהם של העם העות’מאני (לימים – טורקיה המודרנית). מעט מאוחר יותר, השתלבו חייה של שרה אהרונסון חייו של אבשלום פיינברג. פיינברג, צעיר בשנות ה-20 לחייו, התחבר לאחיה של אהרונסון, אהרון, במסגרת שהותם המשותפת בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית. באחד הלילות, נעצרו פיינברג וחלק מחבריו בחוף הים סמוך לחדרה על ידי הטורקים, שחשדו כי אלה עוסקים בריגול עבור הבריטים שרצו להשתלט אז על ארץ ישראל. לאחר חקירה בירושלים שוחררו הצעירים, אך רוחו של פיינברג לא נרגעה ושנאתו כלפי הטורקים החריפה. ב-1914 החליטו אהרון אהרונסון, אחיו אלכסנדר ופיינברג להקים את מחתרת ניל”י (“נצח ישראל לא ישקר”), במטרה לפעול למען סיום השלטון הטורקי בארץ בעזרת העברת מידע לכוחות הצבא הבריטי. לאחר הקמת הארגון החלה שרה אהרונסון ליטול חלק בפעילותו ולסייע במטרות הארגון להפלת השלטון הטורקי. ב-1916 בעת שהיה בדרכו למצרים נורה פיינברג בראשו על ידי בדויים ומת. לאחר מותו, תפסה שרה ביחד עם יוסף לישנסקי את הפיקוד על המחתרת והייתה מובילתו, פעלה בסודיות על מנת להמשיך ולהעביר מידע לבריטים. שנה מאוחר יותר נחשפה המחתרת, בעת שיונת דואר ששלחה שרה נתפסה על ידי הטורקים. אלה כיתרו את המושבה זכרון יעקב בתחילת אוקטובר של אותה השנה, תפסו את ראשי המחתרת כשהאגדה מספרת שתושבי המקום המפוחדים הם אלה שנידבו מידע לגבי מקום הימצאותם. על פי המיתוס, עונו אנשי מחתרת ניל”י בצורה קשה ואף תוכננו להילקח לנצרת לחקירה ממושכת. שרה, שחששה מעינויים נוספים, שמה כאמור קץ לחייה בדיוק אז.