// צילומים: סבינה פישמן
ד”ר נטע סופר צור, בת 34, נשואה, אמא לשניים. נולדה בבת ים ועברה עם משפחתה לזכרון יעקב בערך בגיל 10. למדה בבית הספר נילי, והמשיכה לחטיבת הביניים והתיכון באורט בנימינה. בצבא שירתה כמאבחנת פסיכוטכנית, ושנה לאחר השחרור החלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, מסלול לתואר ראשון במדעי הרפואה, ממנו המשיכה למסלול ישיר לדוקטורט בפקולטה למדעי החיים. בתקופת הלימודים התגוררה עם בן זוגי ברמת אביב כדי להיות קרובים לאוניברסיטה. לפני 8 שנים חזרו יחד להשתקע בזכרון יעקב, בזמן שהייתה בהריון עם בנה הבכור. מתנדבת בעמותת “מדעת”, שמטרתה להפיץ מידע אמין בנושא חיסונים ורפואה מונעת כדי לקדם את בריאות הציבור. מנהלת קבוצת הפייסבוק הפעילה והגדולה “מדברים על חיסונים”. כיום, מרצה לאנטומיה-פיזיולוגיה ומיקרוביולוגיה במספר בתי ספר לסיעוד ברחבי הארץ, כולל בית הספר לסיעוד של בית החולים הלל יפה בחדרה. עד לא מזמן גם כתבה טור קבוע בעיתון “הארץ” בשם “אני רק שאלה“, בו ענתה על תהיות הקשורות בפעילות גוף האדם. לאחרונה החליטה לפרוש מכתיבה כדי להקל על העומס.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
הזכרונות הראשונים שלי בנויים מכל מני תמונות חלקיות, וקשה לי לבנות מהן סיטואציה שלמה. אני חושבת שבתמונה הכי “מוקדמת” שקיימת לי בזיכרון אני בערך בת שנתיים, עומדת ומחזיקה בסורגים של מיטת התינוק בחדר המשותף עם אחותי הגדולה בדירה בה גרנו בבת ים.
מתי היית הכי מאושרת?
יש לי הרבה רגעים מאושרים בחיים. אני לא צריכה הרבה יותר מחיבוקים עם האהובים שלי, באוויר פתוח ושמים כחולים כדי להרגיש שלווה ואושר. אני חושבת שהתקופה בה היה לי אולי הכי קל, ובה הייתי הכי משוחררת, היתה התקופה של התואר הראשון בתל אביב. הייתי די פעילה חברתית, הצלחתי בלימודים יחסית בקלות, היה לי (ועדיין יש) בן זוג מדהים, לא היתה אז תחושת הכבדות והדאגה שמלווה את ההורות, בה יש לנו אחריות גם על חיים אחרים. יכולתי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, וגם ידעתי לנצל את החופש הזה.
מתי היית הכי קרובה למוות?
יכול להיות שהיו אירועים כאלו, אבל כנראה שאני מעדיפה להדחיק.
מה גורם לך שמחה?
המון דברים. לראות את הילדים שלי משחקים יחד, בילויים עם אנשים אהובים, כוס יין בסוף יום, אוכל ממש טעים, סרט טוב, טיולים במקומות חדשים, נופים יפים…
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
הטיול האחרון שעשינו בארץ לפני הסגר האחרון היה המסלול של חוף הבונים. למרות שזה ממש קרוב אלינו, זו היתה הפעם הראשונה שלי במסלול הזה. הטיול הגדול האחרון שעשינו לחו”ל היה לארצות הברית עם הילדים. טסנו לכמה ימים בניו יורק, ומשם לשבוע לפארקים באורלנדו. זה היה לפני כמעט שנתיים, ובמשך כל תקופת הקורונה כולנו מפנטזים על חזרה לשם. הטיול האחרון שהיה אמור להיות לנו היה טיול לדרום אפריקה. היינו אמורים לטוס בפסח של שנה שעברה ובעצב רב נאלצנו לבטל עקב מגבלות הקורונה.
מתי בכית לאחרונה?
לפני כמה שבועות בגלל דאגה למצב בריאותי של אדם מאוד קרוב.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
שמשהו רע יקרה לילדים שלי.
איפה את נוהגת לבלות?
זו שאלה קצת כואבת היום, כשעיקר הבילוי שמתאפשר לנו הוא על הספה מול נטפליקס. בתקופות טובות יותר אני מאוד אוהבת לבלות באזור המדרחוב במושבה. סתם ללכת בין החצרות, לעצור בחנויות, לשבת לארוחת בוקר בתשבי, או לצאת בערב לסושי וקוקטייל טעים באומה.
מהי זכרון יעקב בשבילך?
זכרון יעקב זה הבית, לטוב ולרע. כשהחלטנו להקים משפחה, היה לנו ברור שזה יקרה כאן. ההורים שלי גרים בזכרון וגם אחותי הגדולה ומשפחתה. למרות שנולדתי בבת ים, בזכרון יעקב התבגרתי, כאן נאלצתי להיפרד מהתמימות הנוחה שמלווה את תקופת הילדות. מפה עיקר הזכרונות שלי. למרות זאת, הנוסטלגיה שמורה לבת ים.
סיימתם מבצע מימון המונים לארגון “מדעת”. מדוע בעצם?
עשינו מבצע מימון המונים שהסתיים בשבוע שעבר בהצלחה מדהימה. עד כה מדעת התקיימה בתקציב זעום שרובו התבסס על דמי חבר שנתיים ותרומות קטנות. ההון האמיתי של העמותה הוא למעשה החברים והמתנדבים בה שמשקיעים את נשמתם באופן כל כך מסור, כך שאנשים ממש מופתעים לגלות שאין לנו תקציב מפואר או משרדים, אלא שכולנו אנשים שמתנדבים במקביל לעבודה אמיתית, משפחה ודאגות אחרות. ככל שהפעילות שלנו התרחבה כך גם גדל הצורך בה, והבנו שאם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים ולהיות גוף רציני אנחנו חייבים להגדיל את התקציב באופן משמעותי. מטרת הגיוס היתה לאפשר לנו להרחיב את הפעילות ולהקים תשתיות שיאפשרו לנו להגיע לקהלים יותר גדולים.
פייק ניוז וקורונה. באיזה תיאוריות שונות ומשונות את נזכרת בשליפה מהזיכרון? למה הן כל כך “תופסות” את הציבור?
השנה האחרונה היתה קשה ומטלטלת לכולנו. בתחילה כשהתחילו להגיע הדיווחים מסין על וירוס חדש שגורם למחלה מסתורית, הייתי בעצמי די שאננה. אפילו התראיינתי לתוכנית אקטואליה בה ניסיתי להעביר מסרים להרגעת הציבור. תוך זמן יחסית קצר התחיל להתברר לכולנו שמדובר בסכנה אמיתית. זה מצב מאוד מלחיץ, ואני חושבת שזה הגיוני וטבעי שאנשים שבתחילה אחזו באותן עמדות כמוני, הרגישו צורך להמשיך להחזיק בהן כדי להגן על עצמם. גם לי לקח זמן עד שאפשרתי לעצמי להפנים באמת את חומרת המצב. הבעיה היא שעם התפשטות המחלה בעולם והצטברות הנפגעים, להגיד היום “אין מגיפה” זו כבר ממש עצימת עיניים. עיקר הפייק ניוז שנתקלנו בו לאורך השנה האחרונה נגע בעיקר לזלזול בהיקף וחומרת המגיפה. מדובר בסכנה ממשית לציבור שמתפתה להאמין למסרים מרגיעים שגורמים לו להימנע מאמצעי הזהירות המינימלים כדי לא להידבק או להדביק. כעת יש גל פייק ניוז בנוגע לחיסונים נגד קורונה. בכל יום מופץ שקר חדש, ולפעמים אני מרגישה שהנסיונות שלנו לענות על כל חשש וחשש זה כמו אצבע בסכר שעומד להתפוצץ. רוב השקרים האלו מופרכים כל כך, שלפעמים קשה לתפוס איך כל כך הרבה אנשים מאמינים לזה. אבל לרוב האנשים חסר ידע בסיסי בפיזיולוגיה ואימונולוגיה, ולכן מאוד קל להיתפס לפחדים האלו. המטרה שלנו היא לא רק לענות על כל פחד וחשש (ואנחנו עושים גם את זה תחת פרויקט שנקרא “מדעת עושה סדר”), אלא לאפשר לאנשים לזהות בעצמם מראש מהו מקור אמין, וכיצד למצוא מידע מהימן או לזהות מידע שקרי. כמו כן דאגנו להפיץ מראש את המידע לגבי כיצד החיסון עובד ומה הציפיות מחיסון כזה (לדוגמא – הקליקו כאן). הפעילות שלנו מאוד יעילה בקרב האנשים שאנחנו מצליחים להגיע אליהם. אולם לצערנו המידע שאנחנו מפיצים עדיין לא מצליח להגיע לנתחים חשובים מאוד מהאוכלוסייה, ואנחנו עובדים על זה.
איך התחילה ההתנדבות ב”מדעת”?
במהלך הדוקטורט חקרתי תחום הקשור לאימונולוגיה (תורת מערכת החיסון) והנדסת רקמות. תוך כדי הלימודים כאמא טרייה, נחשפתי דרך הפייסבוק לדיונים אמוציונליים רבים בנושאים הקשורים לחיסונים. הייתי בהלם מכמות השקרים וההמצאות שאנשים מרשים לעצמם לפזר כדי להפיץ את האג’נדה שלהם. בתור בעלת ידע בתחום, הרגשתי שאני חייבת לפעול בנושא, וכך הגעתי לעמותת “מדעת”. העמותה הייתה באותה תקופה בחיתוליה, ושמה לעצמה מטרה להפיץ מידע אמין בנושא חיסונים ורפואה מונעת כדי לקדם את בריאות הציבור. מהר מאוד התחלתי להתנדב בה ולקחת חלק פעיל. מאז ועד היום אני תורמת לניהול אחת מקבוצות הפייסבוק של העמותה, הנקראת “מדברים על חיסונים”, במקביל להשתתפות בפרויקטים אחרים של מדעת, כמו כתיבת תכנים, הרצאות לקהל הרחב, השתתפות בכנסים וראיונות לתקשורת. בנוסף הייתי הדוברת של העמותה במשך מספר שנים. הכל בהתנדבות מלאה כמובן.
בזכות הפעילות במדעת, התחלתי להתאהב בתחום הנגשת המידע, ולכן כשסיימתי את הדוקטורט, לאחר שנולדה בתי הקטנה, החלטתי לפרוש מעולם המחקר ופניתי לתחום ההוראה.
איך הקורונה השפיעה עליך?
קשה לומר. מבחינה אישית השנה האחרונה היתה כמו נדנדה של רגשות ומצבים. בתחילת הסגר הראשון היתה תחושה של דיכאון. לא האמנתי שזה באמת קורה. אחרי שבועיים התחלנו להתרגל למצב ואפילו קצת להנות ממנו. כשהילדים חזרו למסגרות ולתקופה קצרה אפילו חזרתי בעצמי ללמד בכיתות, היתה תקווה והרגשה שאפשר לקיים חיים נורמליים, ואז שוב הכל התהפך עם העלייה בתחלואה בגל השני שכבר הפך לשלישי איום במיוחד. המצב במדינה עכשיו מייאש, במיוחד לאחר שהיינו במצב כל כך טוב בסוף הסגר הראשון. היתה לנו הזדמנות אמיתית לבלום את התחלואה, אבל מסתבר שדווקא בגלל התחלואה הנמוכה, יותר מדי אנשים הפסיקו להאמין שמדובר במגיפה קשה. זה מה שלדעתי בסופו של דבר הוביל אותנו למקום בו אנחנו נמצאים היום. זו תחושה של ייאוש.
מהרגע שיש חיסונים, שזה כבר נושא שנמצא בתחום מומחיותי, אני מוצפת בשאלות רבות מכל כיוון. אנשים נחשפים להמון הפחדות ופייק ניוז בנושא, שואלים אותי לדעתי ומבקשים עצות, גם דרך קבוצות הפייסבוק שלנו וגם באופן פרטי. זה קצת מעייף, אבל גם נותן סיפוק שאני יכולה לעזור לאנשים לקבל מידע אמין. אני מאוד משתדלת לא להתיש את עצמי, ובזמנים עמוסים משתדלת לא לענות, למרות שזה לא קל להתנתק.
עוד דבר שקרה “בזכות” הקורונה, הוא שזכיתי להיבחר לאחת מרשימת 40 הצעירים המבטיחים של גלובס. השנה הם החליטו במקום לבחור אנשים מהתעשייה, לבחור אנשים שגילו מנהיגות בתחום הקורונה, ולראשונה אפשרו לציבור להציע מועמדים. הדובר החדש של העמותה החליט להציע אותי יחד עם חבר עמותה נוסף, ונבחרנו מתוך 800 מועמדים. הייתי מאוד מופתעת ומוחמאת מהבחירה.
איפה את רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
20 שנה זה מאוד רחוק. אני חושבת שמשהו אחד שהמגפה הזאת לימדה אותנו, זה עד כמה החיים לא צפויים. אני מקווה שבעוד 20 שנה אני אמשיך לעסוק בדברים שאני אוהבת. אני מקווה שבעוד 20 שנה אנשים יהיו מחוסנים טוב יותר, לא רק בפני קורונה או שפעת, או מה שעוד עלול להגיע, אלא גם נגד הפייק ניוז.
