הסיפור של איציק סעידיאן הציף סיפורים רבים של פוסט טראומה, גם באירועים שוטפים ולאו דווקא במלחמה. בכתבה ששודרה במוצאי שבת במהדורת חדשות השבת של רשת 13, על אבות להלומי קרב שחושפים את הטראומה שלהם מהמלחמה, סיפרו אליעז ראובן ואביו ריימונד מאור עקיבא, על התקופה שהותירה בהם צלקת עד היום.
הכתבה, שעסקה באבות של הלומי הקרב שחושפים לראשונה אחרי שנים את הטראומה שלהם מהמלחמה, מתארת סיפורים קשים, על התמודדות, שתיקה והשפעות ארוכות טווח של תקופת השירות הצבאי או הלחימה על חיי היום יום. בישראל למודת המלחמות ושירות צבאי שהוא חובה, הלם קרב הוא תופעה נרחבת הרבה יותר מאשר היא מאובחנת.
“אבא לא ממש מדבר על כל האירועים, רק בשנים האחרונות הוא התחיל להיפתח”, מספר אליעז, לכתבת מיה איידן, שמתארת כי ריימונד לא יודה בפה מלא שהוא הלום קרב וכי הוא זוכר עצמו חייל צעיר, עולה מהודו, מפקד כיתה במלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה.
“אני תמיד רציתי להיות מלפנים. היה לי חבר טוב, והוא נהרג. אז זה היה עבר. נגמר, ממשיכים לקדימה”, מספר ריימונד, תושב אור עקיבא. אליעז שגדל בעיר והיום מתגורר בזכרון יעקב, ויושב לצדו, מתאר כיצד התייצב לשירות קרבי והתגייס ליחידת שמשון – ומצא עצמו בפעילות מבצעית בעזה.
“התפקיד שלי בתור קלע סער היה לאתר ולהוריד איומים”, מספר אליעז. “זה לא אירוע טראומתי אחד. ירי כמעט כל יום, מארבים, מטענים. אני לא יכול לעצור לחשוב. אני זוכר שירו עליי אר-פי-ג’י שעבר מעל הג’יפ וזה כמעט פגע בנו. חזרתי לפלוגה, עישנתי סיגריה עם היד שלי שרעדה, חשבתי שירד לי הצבע בכלל. ואחרי 10 דקות, רבעי שעה, היית באותו מקום. עשיתי ניתוק. הייתי קורא לזה “סוויץ'”.
הכתבה המלאה מחדשות 13 (מתוך עמוד היוטיוב של אליעז ראובן דנדקר) >>
לאליעז אינספור סיפורים. “אני רואה בן אדם”, הוא נזכר, “מרים מה שנראה כנשק במחנה הפליטים חאן יונס. מרים לכיוון שלי, כאילו יורה. אני כבר הייתי עם כדור בקנה, ועם האצבע על ההדק. מרכז מסה שאני לא אפספס אותו ומוכן לסחוט את ההדק להוריד אותו.
“פתאום אני רואה ילדה קטנה, עם שמלה ורודה, עם פסים לבנים מסביב רצה ומחבקת אותו, את החזה. עכשיו, אין דיווחים בקשר, אף אחד לא שומע. גל של קור עבר בתוכי. קשה לי להוציא את הדמוי הזה מהראש. אז לא באמת יצאתי משם“.
אליעז השתחרר מהצבא ולא השתחרר מהמראות, והתקפי הזעם היו הקדימון לפוסט-טראומה. “לי היו התקפי זעם, הייתי מתפרץ, מתקרב לפנים של אנשים, נותן אגרופים בקירות”, הוא מספר.
“פניתי לנט”ל שם אבחנו אותי כפוסט טראומתי. אני בטיפול שם יותר מ-3 שנים. ללכת, בהתחלה לפחות, לפני כמה שנים, למשרד הביטחון ולבקש הכרה זה היה מאוד מפחיד. אבא לא רוצה עד עכשיו. שנינו היינו בקרבי, שנינו נלחמנו, ואני מאוד פחדתי מזה”.
אליעז משרת היום במילואים, מתמודד עם הקשיים. “במשך תקופה פמפמו לנו כמה אנחנו צריכים להילחם, אחרי שבאים מהתיכון ופתאום להיות מכונות משומנות ולחזור לאזרחות. לי היה מאוד מוזר לראות בניינים לא מחוררים”.