תהילה גולדברג (43), תושבת פרדס חנה-כרכור. גאה לומר תמיד שנולדה עוד בשנות ה-70 – חמישה ימים לפני סוף העשור הנפלא מבחינה מוזיקלית הזה. ילידת ירושלים למשפחה דתית לאומית, גדלתי בירושלים ובהתנחלות שילה שבבנימין ולמדה במוסדות החינוך התורניים האופייניים למגזר. הוריה היו זוג חוזרים בתשובה, אקדמאים, שמעולם לא השתלבו לגמרי בנוף של הכיפה הסרוגה. המקצוע הרשמי שלה, אותו למדה וקיבלה תעודות הוא אדריכלות נוף אבל מעולם לא עבדה בתחום. המשיכה שלה לעבודה עם ילדים היתה חזקה יותר ותמיד עבדה במגוון מסגרות חינוכיות. הגן האנתרופוסופי הראשון שפגשה הקסים אותה ומאז נשארה בסביבה הזו (“אני מאושרת מכך שזו הסביבה החינוכית בה גדלות הילדות שלנו”). יצאה מהארון לפני 18 שנה, אחרי תהליך ארוך ומכאיב, ובהמשך גם בחרה להיפרד מאורח החיים הדתי. עם חן, בת זוגה, התחתנה בנישואים אזרחיים בסיאטל שבארה”ב ויש להן שתי בנות מופלאות וקסומות. לתהילה מגוון תחביבים – הרציני שבהם נגרות. לא מזמן בנתה מיטת קומותיים לילדות (“זה סיפוק גדול מאד”).
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
יש לי זכרונות מגיל צעיר מאד. הראשון הוא מגיל שנתיים או קצת לפני כן. עברנו דירה והמעבר כנראה היה דרמטי עבורי. אני זוכרת את עצמי בחדר גדול מלא בלולי תינוקות, אולי הפעוטון, מהגובה שלי הלולים נראים עצומים. אני באמצע, מסתכלת סביב סביב, מגיעה רק עד לגובה רגלי הלולים. נכנסות שתי נשים זרות, אחת אומרת לשניה, הנה, זאת תהילה. השניה מסדרת לי משהו על העורף וזה דוקר.
מתי היית הכי מאושרת?
מיד אחרי הלידה של הבת הגדולה שלנו. חיכיתי הרבה שנים להיות אמא. מייד אחר כך איבדתי את ההכרה, וכשהיא חזרה אליי נזכרתי שוב שנולדה לנו בת ושוב התמלאתי בתחושת האושר הזאת.
מה גורם לך שמחה?
להתחבק עם הילדות האהובות שלי ועם האישה האהובה שלי, עננים בשמיים, צמחים רעננים אחרי גשם, לטבול את הרגליים בנחל, לשיר, לקרוא ספר טוב, לבנות רהיט חדש.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
הדבר הכי מפחיד בעולם הוא אנשים רעים שהאלימות שלהם מוצדקת ע”י אידיאולוגיה. שיש להם כח. וגיבוי מלמעלה. האדם הוא נזר הבריאה ויש לו הכח לבנות ולהחריב, ולכן אין מסוכן ואין מפחיד ממנו.
איפה את נוהגת לבלות?
לבלות? מי יוצא לבלות? בבית כמובן… אני אוהבת לשבת בשקט בבית ולשמוע מוזיקה טובה עם כוס יין. אנחנו יוצאות מעט מאד. אבל אם כבר לצאת זה יהיה להופעה.
מהי פרדס חנה-כרכור בשבילך?
מקום לא גדול מדיי ולא קטן מדיי, מגוון, מלא באנשים זהב. בחברות ובחברים קרובים. כאן הקהילה שבחרנו לנו, הבית. פלא גדול בתוך הנוף הישראלי, שמחבר לכל מה שיפה וטוב כאן בארץ הזאת. אבל לא רק. כמו בכל המדינה, גם פה קורים דברים קשים. רק השבוע שרפו פה דגל גאווה בחצר פרטית. הדברים האלה מכאיבים מאד וחודרים גם למרחב האישי שלי.
גננת אנתרופוסופית ומאיירת וגרפיקאית.
הבחירה שלי להיות גננת והבחירה להיות סופרת ומאיירת לילדים נובעות שתיהן מאיזה חיבור עמוק לעולם הילדות. אולי כי הילדות שלי לא היתה פשוטה יש בי צורך גדול להיות שם, להיות בקשר משמעותי עם ילדות וילדים ולתת להן.ם דברים שאני מאמינה בהם.
ספרי ילדים.
גדלתי בבית של ספרים. ההורים שלי מחזיקים באוסף של למעלה מ-5000 ספרים, ומאז ומעולם קראו והקריאו סביבי ספרים. זה האוויר אותו נשמתי ומשם החיבור שלי למילה הכתובה. אבל את כשרון הכתיבה שלי גילתה לי המחנכת שלי בכתה ד’, המורה הלה, שהקריאה לכל הילדות בכיתה חיבור שלי וגרמה לי להאמין ביכולת הזו. הלוואי וידעה כמה העיניים הטובות שלה שזיהו את הכישרון שלי והצביעו עליו השפיעו לטובה על סיפור חיי.
ילדים קוראים לעומת מבוגרים קוראים.
כמו כל תחום אחר, ילדים פשוט גמישים יותר ממבוגרים. זה השלב בו אנחנו מתעצבים, ואם חיברו אותנו לספרים בילדותינו הרי שנישאר אוהבי ספרים.
שלושה ספרים שאיירת ואת ממליצה עליהם לכבוד חודש הספר העברי.
איירתי עד היום 17 ספרים, מתוכם 15 ספרי ילדים. השניים מתוכם שגם כתבתי הם “הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד” בהוצאת פשוש ו”הקיפודה ברכותינו מחכה לגשם” בהוצאת צלטנר. “הסיפור על תכלת הצב” הוא סיפור עדין על צב קטן ועל ילד קטן, לשניהם הרבה במשותף. בין השאר- שתי אמהות. יותר מהכל זה סיפור על מהותה של חברות. ומזכיר לנו שכל המשפחות שוות.
“הקיפודה ברכותינו מחכה לגשם” כשמו כן הוא- סיפור על קיפודונת קטנטונת המחכה בכליון עיניים לגשם אחרי הקיץ הארוך והיבש שמאפיין [או שאפיין כל כך עד כה?] את ישראל. הספר מתאר את ההמתנה שלה ואת העיטוף המתוק שהיא מקבלת מהמשפחה שלה לאורך כל הדרך. ספויילר: בסוף מגיע הגשם.
אני אוהבת את כל הספרים שאיירתי אבל אשמח להמליץ הפעם על “לביאת” שכתבה טל ברייר בן מוחה, גם היא תושבת פרדס חנה-כרכור. אצטט את מה שכתבה עליו יעל ארד: “הספר לביאת הוא עוד חלק בפאזל הגדול של שוויוניות מגדרית בסיסית שאנחנו בחברה הישראלית צריכים לשאוף אליה. תדע כל ילדה בישראל, שביכולתה להגשים כל חלום שתעז לחלום, אם רק תהיה מוכנה ללכת את הדרך הנדרשת.”
לאתר של תהילה גולדברג – הקליקו.
