“דרוש נס”, ספרה החדש של תמרה אבנר, רואה אור בימים אלה בהוצאת “שתיים”. אבנר מאמינה שהשם איננו מקרי בכלל – התקופה הכאוטית, הקשה והמצמצת שבה אנו חיים היום, במיוחד אחרי משבר הקורונה והמגבלות הדורסניות שהגיעו בעקבותיה, ובהמשך ישיר לכך – המחאות ברחובות, השסעים בעם ותחושת ה”אירוע רודף אירוע” במדינת ישראל – כל אלו דורשים נס.
“במקום הקשה והרמוס הזה נדרשת התערבות מגבוה. צו השעה מחייב חיבור לרוח האדם, לנפש ולנשמה”, מסבירה אבנר.
בשנים האחרונות עוברת אבנר מעין ‘שיפט רוחני’, ומרגישה שעלינו להוסיף לחיינו ממד המאפשר התמרה מעולם הגוף והחומר, אל הספֵרה המעניקה טעם לחיים ומוצאת בהם משמעות, שמניעה את תיקון הנפש ואת מציאת הייעוד האישי והקולקטיבי.
“הגיעה העת לצאת מעקרונות הפוסט מודרניזם, שלפיהם האדם נמצא במרכז, מונע מהרצון לעונג מידי, מממש את דחפיו ואת יצריו החומריים ומוצא ריפוי לתחלואיו הגופניים והנפשיים רק באמצעות החומר”, היא אומרת.
“עלינו לחתור להפצת התרופה האנושית הטמונה ביהדות – לענווה, לחמלה, לאמפתיה, לערבות הדדית ולאהבה ללא תנאי. ממקום זה של ענווה תצמח התובנה העמוקה לכך שהאדם הוא חסֵר ביסודו, שעליו לבקש מהאלוהות השלמה, נס, שהוא מעל לחוקי הטבע. עליו להושיט יד אל מחוץ לעצמו, להניח לרגע לאגו; לנטוש את התפיסה האגוצנטרית שהוא כל-יכול”, מסבירה אבנר את בחירתה.
היא גדלה בקריית אונו לשני הורים אקדמאים – אב, מושבניק צבר שהיה פרופסור לגנטיקה, דיקן הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, ואם שעלתה לארץ מאנגליה, והייתה מוזיקולוגית.
היא למדה פסנתר במשך שנים רבות, אולם בסופו של דבר פיתחה קריירה מרשימה כפרקליטה צבאית ושירתה בתפקידי תביעה וסנגוריה, והייתה ראש ענף תביעות במשרד הביטחון בדרגת סגן-אלוף.
בשירותה התמחתה בתיקי הטרדות מיניות ועסקה גם בנושא הפיצויים שניתנו לפלסטינים, שנפגעו תוצאה מפעילות כוחות צה”ל בשטחים. כשהשתחררה מהפרקליטות הצבאית, בשנת 2009, כבר היו באמתחתה שני ספרים זוכי פרסים.
“לכאורה יש כאן סתירה פנימית”, היא אומרת. “פקודות נוקשות, קטגוריות, מערכת משפטית בתוך מערכת היררכית נוקשה, שאין בה מקום לשאלות, שאין בה רכות, שאין בה נשמה. לעומת אמנות הכתיבה המאפשרת פריצת גבולות. ובאמת, במשך תקופה מסוימת הייתי ד”ר ג’קל ומיסטר הייד: בבקרים – חושבת, ובלילות – נותנת דרור לרגש בכתיבה פואטית. “זה היה בוידעם פנימי שלא הארתי אותו כלל. איש לא ידע שאני כותבת”.
אסקפיזם לצד ריאליזם
באזרחות החליטה אבנר להמשיך ולתרום לזולת, והתחילה להתנדב ב”ער”ן”, שם למעשה התוועדה לראשונה לעולם פגועי הנפש, שנדונים בחברה שלנו לחיים של בדידות והדרה, ומשוועים כל כך להכרה ולמילה חמה.
בין היתר למדה גם לימודי הנחיית קבוצות, עריכת טקסט והשתתפה בסדנאות לכתיבה, שאותן היא מעבירה היום.
אסופת הסיפורים הקצרים שלה מתייחדת באסקפיזם טהור מחד, ובריאליזם צובט מאידך; הסיפורים כולם נוגעים לכאן ולעכשיו, אבל באותה המידה ממש היו יכולים לקרות לכל אחד מאיתנו, או לכל אחד ממי שאנחנו מכירים.
בין הסיפורים הבולטים באסופה: אישה שמצטרפת כנוסעת סמויה לסוף-שבוע בלונדון, עם המאהב שלה ועם אשתו החוקית; ילד המתמודד עם הפרעות קשב קשות והאופן שבו המשפחה שלו מתמודדת או שלא מתמודדת עם האתגרים שלו; בחור צעיר על הספקטרום האוטיסטי, שאימו החולה מצפה ממנו לתרומת כליה, והוא בוחר לברוח כמה שיותר רחוק – לאיסלנד; בחורה צעירה שמתעדת כל דבר בחייה ולמעשה חיה אותם דרך מסך המצלמה שלה, וגם פלסטיני שעובר בכל בוקר במחסום ברקן, ובמקביל אליו… במחסום התודעה של כל מי שסובב אותו.
האסופה כתובה ברהיטות וברגישות, בדיוק שמכאיב למי שמזדהה וצובט את הנשמה למי שדווקא מרוחק מהסצנה. מומלץ ביותר, חפשו את הספר לקראת שבוע הספר הקרוב, באתר של תמרה אבנר או באתר ההוצאה, שתיים.
