איתי בחור (57), תושב אור עקיבא, סופר, בעלים של הוצאה לאור. יליד זכרון יעקב, למד בבית הספר היסודי ‘ניל”י’, ובבית הספר ‘חקלאי פרדס חנה’. התגייס לגולני, נפצע ולאחר מכן הועבר לחיל החינוך, שם השלים שירות סדיר והמשיך במילואים עד גיל השחרור משירות. ב-1996 יצא לאור ספרו הראשון, ‘מאקס’ שמתחקה אחר הלכי הנפש של חבר שהתאבד; מאז כתב ספרים רבים. עם הזמן הקים הוצאה לאור (הוצאת איתי בחור), שמתמחה בספרי עיון (בעיקר היסטוריה, רפואה ופסיכולוגיה) ובספרות גאורגית.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
יום גשם. אני בגן טרום חובה, כנראה בן שלוש או ארבע (בקרוב יוציאו אותי מהגן כי לא יהיה כסף – אבל את זה אדע רק כעבור שנים). כל הילדים יושבים על כיסאות קטנים, עשויים שלד מתכת שחורה עם מושב ומסעד מדיקט מצופה פורמייקה ירוקה או כתומה. יש חגיגת יומולדת לילדה אחת. אני לא מרוכז בחגיגה, מתבונן בחלונות המסורגים.
אנחנו יושבים במעגל. מאחורינו עומדים הורים, שהקדימו ובאו לאסוף את ילדיהם. במרכז המעגל יושבת ילדה על כיסא מקושט, על ראשה כתר מנייר זהב מבריק. יש אקורדיון וכולם שרים ‘יום הולדת חגיגה נחמדת’. משעמם. בתוך המעגל עומדת הגננת זאבה (שנקראה על שם זאב ז’בוטינסקי; גם את זה לא ידעתי אז). מדי פעם, כשרוחה טובה עליה, היא נוהגת לחשוף שיניים ולהפחיד אותנו כמו הסבתא-זאב של כיפה אדומה. בתוך המעגל עומד גם מיידלע, הצלם הנצחי הזקן והמקומט; הוא לבוש מעיל שחור ארוך, לא יודע עברית – רק יידיש, וקורא לילדים ‘מיידלע מיידלע’; לא אהבתי אותו ולא את חביבותו; היה לו חיוך מבעית כמו של ליצן, עם שפתיים גדולות ועיניים אטומות; הוא בא מהשואה. מיידלע עומד ומצלם. אחד ההורים פורץ למעגל עם מצלמה מתוחכמת שמעליה פלאש ענק וחזק (אולי זה סבא שלי שאוהב להרשים); הוא גונב את תשומת הלב מהילדה ומהיומולדת שלה, וההורים מאחור מתלחשים בהתפעלות על הפלאש. זה מרגיז אותי ואני כועס עליו ובז להם (בן שלוש או ארבע. משונה).
אבא של הילדה נכנס למעגל, ידיו מורמות אל על, אוחזות כדור ענק מנייר קרפ. בכדור יש ממתקים, עוד מעט יקרעו אותו והממתקים יתפזרו על הרצפה. ממתקים יותר מעניינים מפלאש של מצלמה. האבא של הילדה לבוש מדים של שוטר וזה מרשים אותי יותר מהכדור עם הממתקים. כאילו השוטר נסים יצא מהספר ‘דני הקטן והשוטר נסים’ ובא לגן. לראשונה שוטר נעשה דבר אמיתי ולא דמות בספר. אני מתבונן בו טוב טוב, מכובע המצחייה היפה, דרך המדים המגוהצים עם הברזלים הנוצצים. וואוו, יש לה אבא שוטר. בסוף העיניים שלי יורדות לרגליים; הוא נועל נעליים חצאיות בלויות ולא מצוחצחות. עצוב. אני חושב, ‘הוא עני’. שוטר עני. לשוטר נסים בספר היו נעליים גבוהות ומצוחצחות עם סוליות עבות, כמעט כמו של הנעליים האורתופדיות של נסים הספרן. הנעליים של השוטר הרסו אצלי את הכבוד כלפי הסמכות, לתמיד. ריחמתי עליו ועל הילדה שיש לה יום הולדת. אגב, הזיכרון הזה יופיע בספר שאני כותב עכשיו.
מתי היית הכי מאושר?
כשהתאהבתי וכשיצא הספר הראשון שלי.
מה גורם לך שמחה?
טוב לב, נדיבות, אכפתיות, התקוממות נגד עוול, הצלחה בכלל והצלחה נגד הסיכויים בפרט. בעצם, כל התנהגות אנושית שלא נכנעת לרוע או לייאוש.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
לא יודע. אני מפחד מהרבה דברים – מחלות, התבהמות, הדתה, ובייחוד מהסכנה שאיעשה זחוח ואפסיק להתפתח – אבל משתדל להתגבר על הפחד כדי שהוא לא יכתיב את ההכרעות שלי.
איפה אתה נוהג לבלות?
באור עקיבא אני אוהב להתפנק על בירה קרה בקיוסקים הקטנים בשכונת אורות, לשתות יין אצל אברהם אבני (אבא של ורד ושי ושלומי) ולאכול דגים עם עמוס פריג’ הדייג. אני אוהב מקומות אמיתיים ובלי פוזה, בלי מלצריות שבעלי המקומות מכריחים אותן להידחף מול הפרצוף בדיוק באמצע הביס ולשאול בלי הרף אם הכל בסדר…
מהי אור עקיבא בשבילך?
הגעתי לאור עקיבא במקרה. שכונת אורות מצאה חן בעיניי בזכות הבניינים הלא גדולים והמרווחים, המדרכות והרחובות הרחבים, הגינות הגדולות והנסתרות בין בניין לבניין (לא בונים כך היום), הנוף הפתוח, הבריזה והשקט באוויר – שומעים בשכונה רק ציפורים מצייצות. זה מצא חן בעיניי. חלפו שמונה שנים והסתבר לי שהרושם הראשוני היה נכון. זה יישוב קטן ואינטימי, ועם זאת יש לו אופי עירוני; כלומר, יש דיסקרטיות מאחורי דלת הבית בשונה מיישובים כפריים, שבהם כל אחד חי את החיים של השכנים. מבחינה זו יש באור עקיבא שילוב נהדר של שקט כפרי עם פרטיות עירונית.
אתה כותב במשך 30 שנה. מהי הכתיבה בשבילך?
הכתיבה היא מין סוג של נכות בשבילי (לאחר הפציעה שלי בצבא אני יודע היטב מהי נכות) – היא לא משהו שבחרתי, כפי שלא בוחרים צבע עיניים או נטייה מינית. לא בחרתי להיות סופר אלא נכפיתי להיות סופר, משום שיש לי צורך עז לחלוק חוויות ותובנות עם העולם ולא די לי בהרגשה ובהבנה של דברים ביני לביני. הצורך לחלוק מנצח את העצלות ואת הנוחות, ומאלץ אותי לשבת ולכתוב את הדברים וללטש אותם עד שיהיו מובנים לאחרים וייכנסו ללב ולשכל של בני אדם שונים.
ספר על ספר שכתבת?
אני רוצה להתייחס קצת לספר ‘סתיו בטביליסי’, שאותו כתבתי יחד עם חדוה רוקח. הספר עוסק בחוויות הגילוי של התרבות הגאורגית. יום אחד הגענו במקרה לבית קברות לסופרים ומשוררים שנמצא בטביליסי. כשהתחלנו לחפש חומר עליהם הופתענו לגלות, שרבים מהם נרצחו על ידי הרוסים. יצאנו למסע בלשי-ספרותי, מצאנו את בתיהם, איתרנו את צאצאיהם וקרובי המשפחה שלהם, ובהדרגה נחשפנו לתרבות גדולה שכמעט לא מוכרת לעולם בגלל מחסום השפה הגאורגית הנידחת. בעקבות פרסום הספר התחלנו לעבוד עם פרופסור ממוקה בוצחריקידזה מהאוניברסיטה של טביליסי על תרגום של עבודות ספרות ושירה גאורגיות לעברית. הבאנו לקורא העברי את מיטב הספרות הגאורגית המודרנית (לדוגמה, הפואמה ‘אלודה כתלאורי’ וקובץ סיפורים). הוצאנו גם ספר על תולדות יהודי גאורגיה. במקביל, ‘סתיו בטביליסי’ תורגם לשפה הגאורגית. לבסוף קיבלנו מינוי של שגרירי תרבות של גאורגיה בישראל.
איך אתה רואה את השינוי בתחום ההוצאה לאור במרוצת השנים?
כשהתחלתי לכתוב יצאו לאור בארץ בסביבות שלושים ספרים בחודש, ובשנים האחרונות יוצאים בסביבות שלושים ספרים מדי יום. הגידול במספר הכותרים התאפשר משום שנעשה פשוט יותר וזול יותר להוציא ספרים, והמציאות שבה פועלות בעיקר הוצאות לאור גדולות התחלפה במציאות שבה פועלות בעיקר הוצאות לאור קטנות והוצאות לאור עצמיות. כתוצאה מהתמורות האלה, מתפרסמים המון ספרים בינוניים אבל גם הרבה ספרים חדשניים ומקוריים, שפעם לא היה להם סיכוי לראות אור. כרגיל בעולם המודרני, מסובך למצוא את הדברים המשמעותיים בתוך שפע המידע המסחרי והמוטה שמציף אותנו. וכך, על האדם היחיד מוטלת יותר אחריות למצוא ולשפוט מה טוב לו; הוא יכול לסמוך פחות ופחות על האמינות של קובעי דעת הקהל, שמנסים למכור לו מוצרים וספרים והשקפות ואמונות.
זה תהליך של התבגרות חברתית; זה תהליך קשה, לפעמים מבלבל, לפעמים כואב, לפעמים מרגישים שהולכים לאיבוד… אבל בסופו של דבר אנחנו לומדים לבחור ולהחליט בשבילנו במקום שמישהו אחר יעשה זאת בשבילנו; האחריות והעצמאות האלה הן מהות התרבות והחירות.
מה אתה כותב עכשיו?
הספר העכשווי שלי, שהולך ונכתב, עוסק בהיבטים של המחאה באור עקיבא. ניסיון ההפיכה המשטרית (שמכונה במילה המכובסת ‘רפורמה’) והמאבק בה הם הדבר הכי משמעותי שמתחולל במציאות הישראלית בימים אלה. בשונה ממאבקים חברתיים קודמים – מאז אירועי ואדי סאליב ועד מחאת האוהלים – המאבק הזה משותף לבעלי השקפות פוליטיות מגוונות ובני דתות שונות, חילוניים ודתיים, עשירים ועניים, משכילים ובורים, ימין ושמאל, ועוד; זה מרתק. איכשהו הדברים הסתדרו כך, שאור עקיבא נעשתה סמל של המאבק. מצאתי את עצמי בלב המהלך הזה וכסופר שמתמחה בספרות עובדתית אני כותב עליו.
