“אני לא חושבת שכל אחד יכול להתמודד עם דיכאון”, מתארת שלי צ’קלין, “כי לא מלמדים אותנו בבית ספר ולעיתים גם לא בבית מה זה דיכאון, מה זה מצבי רוח, איך להתמודד עם זה ואיך לזהות את זה. אותי בבית ספר לימדו שצריך לשנן חומר ולהקיא אותו במבחן. ממש לא דיברו על חיי הרגש והנפש”.
צ’קלין פרסמה לאחרונה ספר חדש שכתבה, “טריגר של תקווה – התמודדות עם רגישות גבוהה ודיכאון”, לאור התהליך שחוותה בעצמה. “אדם שפוגש פתאום דיכאון לא יודע מה לעשות, לרוב יסתיר את זה, לפעמים אפילו מעצמו”, היא מסבירה, “עד שכבר יהיה חוסר מסוגלות לתפקד ואז הטיפול גם יותר קשה. הכי טוב שהטיפול יתחיל כמה שיותר מוקדם, אבל עדיין נושא הסטיגמה לדעתי מאוד נוכח. אנשים שומעים תרופות פסיכיאטריות ומפחדים להתקרב לזה. אני לא אומרת שצריך לחלק אותן כמו סוכריות, זה גם לא נכון, אבל במידה ואדם מגיע למצבים קשים מאוד ששום דרך טבעית לא עוזרת לו, אז יש תרופות יחסית עדינות. במקביל גם אין מודעות לחשיבות של פעילות גופנית בהקשר הנפשי, חשיבות של מנוחה, חיי חברה ופנאי. אנחנו חיים בחברה מאוד הישגית ותובענית לצערי”.
// כריכת הספר
צ’קלין (28), גדלה בקציר, כרגע סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ומתכננת בהמשך לפתח עסק של הרצאות על סיפור חיה וטיפולים מגוונים בתחום. היא בעלת תעודת פסיכותרפיה הוליסטית ובעבר עבדה כמדריכה שיקומית למתמודדי נפש וליוותה תהליכי ריפוי באופן פרטי.
“כתבתי מגיל קטן”, היא מספרת, “בהתחלה סיפורים, אחר כך גם יומנים אישיים ושירים, כתבתי שני סיפורים ארוכים באזור גיל 16 עד 18 שרציתי לפרסם כספרים אך לא יצאו לאור בסוף. אחרי זה תחזקתי בלוג ומאוחר יותר משתמש פייסבוק בהם כתבתי על חוויות מהחיים שלי במקביל למה שכתבתי לעצמי ביומנים. היו המון תגובות של הזדהות, והודיה על השראה או כוחות שנתתי לקוראים. אחד הפוסטים אפילו הגיע לצינור והפך ויראלי. באיזשהו שלב החלטתי לאגד את כל הטקסטים הכי מוצלחים בעיניי לכדי ספר, על מנת שהם ימשיכו להפיח תקווה במי שקורא אותם ושלא ייעלמו ברחבי הרשת”.
איזה מסרים מרכזיים את מנסה להעביר לקוראים?
“המסר המרכזי ששוב ושוב מופיע בספר הוא בעיקר קבלה. קבלה של עצמנו, של הרגשות והמחשבות, גם אם הם לא נעימים. כשמקבלים ומשחררים אחיזה או מוותרים על המלחמה בהם, הכל עובר הרבה יותר מהר”.
// “היו המון תגובות של הזדהות, והודיה על השראה או כוחות שנתתי לקוראים”. צ’קלין. צילומים: פרטי
נושא ההתמודדויות נפשיות הפך להיות מדובר יותר ויותר בשנים האחרונות. עד כמה את מרגישה ששמים עליו דגש, הן חברתית והן בחשיפה שלהן?
“אני רואה שיש מעט שיפור בנושא, בעיקר סביב התמודדויות ספציפיות כמו פוסט טראומה על רקע מיני למשל, אבל עדיין חסר המון ידע. למשל, לא הרבה אנשים מודעים להגדרה של ‘אדם רגיש מאוד’, אין אפילו אבחנה כזו וזה לא נחשב מחלה. זו באמת לא מחלה, אבל זה כן מאוד מקשה על החיים בעולם שההישרדות בו מאוד מורכבת: הרבה שעות עבודה כדי לקיים תנאי מחיה בסיסיים, עבודות שרגישים כן מתחברים אליהן בדרך כלל הן בשכר מאוד נמוך, הכל מרגיש תובעני מדי, לא נגיש. מעסיקים מחפשים ‘תותחים’ כאלו ואחרים.
“אנשים כאלו גם יותר נוטים להפרעות נפשיות בעקבות סביבה ביתית לא מותאמת, קשיי הסתגלות, הצפות רגשיות רבות… ואנחנו נופלים בין הכיסאות כי מצד אחד זו לא נכות, אבל מצד שני זו נכות לכל דבר אם אנחנו לא יכולים לקיים את עצמנו בעצמנו.
“למשל פתחתי קבוצה בפייסבוק שנקראת “דרושים רגישים”, בה מתפרסמות עבודות שעשויות להתאים לאנשים רגישים מאוד. כל שבוע יש עשרות מצטרפים חדשים, זה רק מראה על הצורך הרב ועל מעט הפתרונות הקיימים לצורך הזה. הקבוצה הזו היא לא פתרון מהשורש, היא מחט בערימת שחת”.
לרכישת “טריגר של תקווה” ניתן לפנות למחברת בכתובת: [email protected].
