3 שנים מאז שלומית דהן חזרה לחיים.
אבא תזמין אמבולנס. אחרי יומים של החייאה במיון וגמילה ממכשיר הנשמה. מצאתי זמן להגיע הבייתה ולנמנם מעט. טלפון מצלצל. צרחות של האישה המדהימה והשקטה. גבי, הילדה, הילדה. ממצב נמנום לדריכות מבצעית. שבע דקות ברחבת המיון כשבדרך כל החינוך הצבאי נכנס לפעולה. חלוקת מטלות, שני טלפונים לעדכון, עד צומת פל ים מסיים לשטוף פנים. בצומת נחל חדרה משלים את נעילת הסנדל וברחבת המיון מרים את המכנס לגובה הראוי ורץ למחלקה.
מזהה את כניסת הרופאים מטיפול נמרץ לב וכללי לחדר, כשמדי פעם אחות יוצאת לשלוף פריט נוסף מעגלת ההחיאה. במסדרון אווירה של מלחמה. שאלה קצרה לרופא האחראי ויוצא למסדרון, לאישה ולאחי שהספיק להגיע מראשון לציון בנהיגה מבצעית. רק אנחנו במסדרון, ימי “קורונה” הראשונים. הכל שקט. מתפללים לקב”ה וומניחים לצוות הרפואי המדהים לעשות את שלו.
עולים לטיפול נמרץ לאחר כמה שעות מורטות עצבים ומבחן אמונה לא קטן. שבוע נוסף בטיפול נמרץ כללי. צוות מדהים, יחס עוטף וחם. שבוע שבו שינה במסדרון, טלפונים למומחים בכל הארץ, יעוץ נוסף וכו’, הגוף מתכווץ. השרירים דרוכים. כל צלצול מקפיץ את הגוף ומותח את הגידים הדרוכים. מתפלל לבשורות טובות.
בנקודה זו לוקח את עצמי למנחת בית החולים. מקום שקט ומבודד. אוסף את עצמי, מציאות חדשה, העסק יקח כשנה. כהגדרת האיש המדהים, מנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי.
רגע חושבים. גם כאן החינוך הצבאי נכנס לפעולה. “איגום משאבים”. ברור לחלוטין שבמידה ונמשיך בצורה הזו, בסוף החודש לא נוכל לאסוף את השאריות של עצמנו.
פותחים קבוצת וואטסאפ למשמרות והסעות, קבוצת עדכון סטטוס רפואי, לא עונים לטלפונים (גוזל זמן ורגש), מי שבקבוצת העדכון הרפואי יעדכן את מי שישאל. לאה, אני והילדים בתוך בועה שפויה ומתפקדת, מארגנים יכולת כספית להמשך.
ההחלטה: לא מסתירים את המצב הרפואי ומעדכנים את שלומית. דואגים לחוסן המנטלי, נפשי, של התא המשפחתי. מפחיתים את עוצמת הרגש. מעצימים את מנעד האמונה ונכנסים לשגרה. שגרת עדכון מצוות רפואי כל בוקר, שיחת עדכון של שלומית כל ערב. עוד שם בחדר החדש והמשוכלל בטיפול נמרץ, עם צינורות בגרון ושורה שלמה של מסכים רפואים, אנחנו מחליטים לתעד. בהחלטה זו בעצם אנחנו מקפלים פנימה את הנחישות, האמונה והרצון לנצח בדרך הזו. זה גם מה שיוקרן לסביבה התומכת והקרובה.
// למעלה: שלומית דהן. בתמונה כאן: עם הוריה, גבי ולאה. צילומים: מהפייסבוק, פרטי
כן, זה קשה. אבל מי אמר שניצחונות הם קלים? יוצאים לדרך, העסק לא קל. שומרים על שפיות ונכנסים לשגרה. כן, ישנן נקודות שבירה. בתהליך פגשנו אותם פעמים במחלקת “כתר” בית החולים מאיר (לא היינו האנשים המנומסים שמכירים אותנו) ופעם נוספת כשעמיר אושפז. אבל נדרשת היכולת לקום. למתוח את הגוף, להביט לעת. למתוח את הגוף להביט אל העתיד והאופק. לחפש סיבות טובות לחייך, לצבע ורוד, לימים טובים יותר.
צלחנו את התקופה. אנחנו תא משפחתי חזק יותר. את התא המשפחתי הרחב יותר, אנחנו מכירים ונתמכים וניזונים ממנו עוד מימים ימימה. אנו שייכים לשבטים עוצמתיים. ואיזה כיף לגור בישוב שלנו, אנשים מדהימים. מאחל לכל עם ישראל רפואה שלמה, ימים טובים יותר ושגרה מנחמת ורגילה.