בית משפט השלום בחדרה זיכה לאחרונה עובד בבית עסק בחדרה מתקיפת ופציעת חברו – תושב העיר חדרה.
הנאשם, בן 48, מוכר היטב למשטרה, שבאמתחתו הרשעות קודמות בעבירות סמים, רכוש ואלימות. בתיק הנוכחי הוא הועמד לדין בינואר השנה בבית משפט השלום בחדרה בגין עבירה של פציעה כשעבריין מזויין.
מכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו עלה כי בין הנאשם לקורבן היכרות מזה 15 שנה. ב-19.1 השנה, בצהריי היום, הגיע המתלונן לבית עסק ברחוב הרברט סמואל, שבו עבד הנאשם, וללא כל טריגר מצידו של הנאשם, כשהוא אוחז במברג, דקר באמצעותו את הנאשם בגרונו ולא חדל מלעשות כן עד אשר נאבק בו הנאשם והגיעו אחרים להפריד בין השניים. באותן הנסיבות, הגיע אמבולנס מד”א למקום אשר פינה את הנאשם לקבלת טיפול רפואי בבית החולים “הלל יפה” בעיר חדרה.
באותו היום, הנאשם שוחרר מבית החולים ועל רקע זעמו הגיע לבית המתלונן ותקף אותו באמצעות חפץ שאינו ידוע, אשר כתוצאה ממעשיו נגרמו למתלונן חבלות וחתכים. המתלונן פונה לבית החולים “הלל יפה” לקבלת טיפול רפואי.
במענה לכתב האישום, הנאשם, שיוצג על ידי עו”ד דן גלעד, כפר בכך שעל רקע זעמו הגיע לבית המתלונן וטען התגונן, וזאת על הרקע שהמתלונן תקף אותו ועל כן בנסיבות אלה השיב למתלונן כגמולו וזאת כהגנה עצמית בלבד.
השופט אלכס אחטר, שבחן את עדויות של המתלונן והנאשם ועיין בראיות שהוגשו לבית המשפט, קבע כי “קיים קושי לתת אמון בדברי המתלונן, קושי אשר משליך על מהימנותו ואמינותו”. לדברי השופט, “גרסאותיו של המתלונן מלוות בסתירות מהותיות, אינן עומדות בחלקן המהותי לצד ראיות המאשימה ולאור הכרסום המשמעותי, קיים קושי לתת אמון בגרסת המתלונן ביחס לאירוע שארע בביתו כפי שהדבר עולה מעובדות כתב האישום”. עוד ביחס למתלונן, יש לציין כי הוא הכחיש את האירוע שארע עובר לתקיפתו, אירוע במהלכו הוא זה שתקף את הנאשם, הוא
לא רק הכחיש אותו אלא אף הסביר כי בשל מצבו הרפואי הוא לא מסוגל לבצע תקיפה שכזו.
לדברי השופט, “גרסאותיו של המתלונן מלוות בסתירות מהותיות, אינן עומדות בחלקן המהותי לצד ראיות המאשימה ולאור הכרסום המשמעותי, קיים קושי לתת אמון בגרסת המתלונן ביחס לאירוע שארע בביתו כפי שהדבר עולה מעובדות כתב האישום”
מנגד, קבע השופט, כי “גרסת הנאשם מתיישבת טוב יותר עם ראיות המאשימה, וודאי כאשר בוחנים זאת מול סתירותיו המהותיות של המתלונן. גרסת הנאשם לא הופרכה בחקירה הנגדית ע”י המאשימה והוא אף סיפק הסבר להתנהגותו בכך שהדף את הנאשם”.
בסופו של ההליך, השופט קבע: “נותר ספק בליבי ביחס לרצף השתלשלות העניינים, לא ניתן לתת אמון בגרסת המתלונן או ליתר דיוק בגרסאותיו השונות, וזאת במיוחד כאשר הוא כופר בחלקו שתועד והוצג בפניו בסרטון המתייחס לאחריותו לתקיפת הנאשם, בעת שחלקו הראשון של האירוע אינו משתמע לשתי פנים”. עוד ציין השופט כי “לא ניתן להתעלם מדוחות השוטרים שחלקם כלל לא התייחסו לאירוע, לזירה ולממצאים כך שגרסת הנאשם לא נסתרה”.
בסוף דבריו, ציין השופט: “התרשמתי שתגובתו של הנאשם לאור נסיבות העניין וודאי לאור קיומו של האירוע הראשון במהלכו הותקף קשות ע”י המתלונן, הייתה הכרחית ומידתית וזאת לאחר שחש כי נשקפת לו סכנה מוחשית לפגיעה נוספת מצד המתלונן שאך לפני מספר שעות באותו היום גרם לו לפציעות חמורות ובנסיבות אלה לא נותר לו אלא להדוף את המתלונן שכן לא נותרה בפניו ברירה אחרת של נסיגה למקום אחר או כניסה לדירתו בעודו מותקף ע”י המתלונן”.
נוכח קביעות אלו, השופט החליט לזכות את הנאשם מחמת הספק.
