המלחמה שלו: מאיר עובדיה מספר על הפצע בעקבות הלם הקרב של מלחמת ששת הימים

מאיר עובדיה מאור עקיבא טיפח קריירת כדורגל מוצלחת במיוחד, אך מאחורי חליפת השוער שמנתר ומזנק לכל כדור הסתתר פצע עימו הוא מתמודד עד היום: הלם קרב. בראיון ראשון הוא חושף את הצלקות שנשארו בו ממלחמת ששת הימים, שמקשים עליו להירדם בלילה עד היום  

זה היה יום של חול בקיץ האחרון. הטלפון צלצל, והיה זה מאיר עובדיה מאור עקיבא. “אני חייב לספר לך משהו שלא סיפרתי מעולם”, הוא אמר בקול מתרגש. “רק המשפחה שלי יודעת וכמה חברים. אבל אף פעם לא הוצאתי את הסיפורים האלה החוצה”.

עובדיה, שבאור עקיבא מוכר כמי שטיפח קריירת כדורגל מפוארת, היה אחד השוערים הטובים שצמחו בעיר, מתחיל לגולל סיפורים כואבים מתקופת שירותו הצבאי במילואים, בזמן מלחמת ששת הימים. אותם סיפורים נחקקו בזכרונו וממאנים לעזוב. כהלום קרב, עד היום הוא נאלץ להתמודד איתם מדי יום, מדי לילה, ואף מתקשה להירדם ולנהל שגרת שינה נורמטיבית.

“זה היה בתעלה, מול המצרים”, הוא מספר ומזכיר את מלחמת ששת הימים, שהשנה חלפו ממנה כבר 50 שנה, ביום השישי והשביעי שלה. “נעצרנו וקיבלנו פקודה, השמידו המון טנקים של המצרים. המפקד של הגדוד עמד 100 מטר מהקרבות העזים. פתאום, המפקד שלי ראה שבאחת העמדות יש בונקר – קלט משהו חשוד. הוא אומר לי: ‘מאיר, אתה והחבר’ה לכו תבררו מה קורה שם’. היינו שני נהגים ומפקד. זה היה מקרה חריג שנשלחנו אליו. הגענו לשם, ופתאום המפקד אומר – ‘לך, תראה מה יש בבונקר’. אני, לבד, נכנס לבונקר. רואה ארבעה מצרים יושבים עם הנשק, תותח מכוון לידם. בתושייה של רגע הכנעתי אותם. אמרתי להם להרים ידיים”.

“אני כמעט ולא ישן בלילה. במשך כל חיי לא הראיתי את זה. המזל שלי שאני עוסק בספורט, כל יום אני הולך, 3-4 פעמים ביום לים. הייתי ספורטאי בעבר וזה השכיח בעיות”

עובדיה אז היה בשיא קריירת הכדורגל שלו וגויס למילואים. זו היתה המלחמה הראשונה שלו, 3-4 שנים בלבד לאחר שנישא לאשתו הראשונה. “היו יכולים לחסל אותי. בזמן המלחמה אתה לא חושב, הולך קדימה. מסתער”, הוא ממשיך לספר את הדרמה שהתחוללה במקום. “פתאום קיבלתי עוד פקודה – ‘מאיר, לך להודיע לפלוגה שיצטרפו אלינו, כי השבויים תפוסים’. אני הולך על הכביש, גופות שרופות, נשקים זרוקים, אני עובר ביניהם, לא יודע מי יירה עליי ומי טס מעליי. אני הולך עם הנשק כפוף, מסתכל ימינה שמאלה, לא יודע מי ישכיב אותי ראשון. למרות הכל, הגעתי באומץ. כשאני מקבל את הפקודה אני לוקח את השבויים ומקבל פקודה נוספת להודיע לפלוגה. אני הולך, כולי מפוחד, כל הגוף כואב, וכשהגעתי, התעלפתי ליד הטנק”.

שרטוט זיכרון

את הכל שרטט על דף נייר. זוכר כל פרט, היכן עמד, היכן עמדו חבריו לפלוגה, איפה הבונקר הסתתר. גם כעבור 6 שנים, השתתף עובדיה במלחמת יום הכיפורים, מהמלחמות הקשות שידעה המדינה באבידות בנפש. הוא מתאר איך בזכות תושייתו שתה מי באר, לקח סיכון שמדובר במים מורעלים, ומקור מים משמעותי וחשוב ללוחמים נתגלה בלב מדבר.

עובדיה (67) הוא יליד עיראק שעלה בגיל 7 לישראל. שירת שירות סדיר בחיל השריון בג’וליס ובהמשך, כאמור, שירת במילואים. הוא שכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים. “היינו יחד במלחמה והוא נפל בה”, הוא נזכר. “כל סיפורי המלחמות לא נותנים לי מנוחה מאז. בעיקר זה של מלחמת ששת הימים. לא סיפרתי את הסיפור בצבא. גם כשסיפרתי לילדים שלי הם לא האמינו לי. עד עכשיו אני אומר איך אני חי ואיך חזרתי בשלום מהמלחמה.

“אני מוכר כהלום קרב. הצבא שלח אותי לבית משפט, לשלושה רופאים מומחים מטעם הצבא. כולם אמרו שאני סובל מהלם קרב. אני כמעט ולא ישן בלילה. במשך כל חיי לא הראיתי את זה. המזל שלי שאני עוסק בספורט, כל יום אני הולך, 3-4 פעמים ביום לים. הייתי ספורטאי בעבר וזה השכיח בעיות.  בלילות אני לא ישן אבל אני מזכיר לעצמי שנטרלתי עמדה של האויב, עמדה יחידה, שממנה היו יכולים להיהרג לנו קורבנות רבים”.