דני דביר, תושב מוכר בקיסריה, פרסם בשנת 2014 את ספרו האוטוביוגרפי “צוף הדבורה”. מאז, הוא מספר את סיפורו בהרצאות ברחבי הארץ, על הנער שהיה ביריון אלים ממשפחת מצוקה, שעד כיתה ד’ לא ידע קרוא וכתוב והמשיך לגדול כספורטאי מצטיין, לשרת כקצין בצה”ל עד שהפך למורה ומנחך בעצמו.
דביר, פעיל חברתי, מוכר בפעולותיו לגשר בין החברה בג’סר א-זרקא לתושבי קיסריה בניסיונות למצוא פתרונות למצוקות ולבעיות. כאשר עבר לקיסריה לפני כ-25 שנה לקיסריה לאחר שליחות שלו ושל רעייתו רבקה בפרו, החל ללמד ולחנך בחטיבת הביניים “מנחם בגין” באור עקיבא, אותה ניהל אז רפי ביטון.
לכבוד חג הספר העברי, אישר לנו דביר לפרסם את הפרק “שנותיי במערכת החינוך” מתוך ספרו, בו הוא מתאר גם את השנים בהן חינך ולימד תלמידים רבים באור עקיבא (החל מעמוד 342). (גילוי נאות: נמניתי מתלמידיו של דביר, בשנים 1998-2001 בחטיבת הביניים “מנחם בגין” באור עקיבא).
מתוך החלק האחורי של הספר:
דני דביר נולד בעיראק בשם צלאח דבורה. בעודו ילד רך בשנים עלה ארצה עם משפחתו במסגרת מבצע “עזרא ונחמיה” בשנת 1951. המשפחה ברוכת הילדים נשלחה לשלוש מעברות, התגוררה בתנאים קשים וסבלה מרעב, מקור וממחלות.
בשנותיו הראשונות בבית הספר דני נחשב לביריון אלים ממשפחת מצוקה, ועד כיתה ד’ לא ידע קרוא וכתוב. הוא כמעט נשלח לבית ספר מיוחד לילדים לקויי למידה, אבל למזלו פגש במורה אורה שהבחינה בפוטנציאל הטמון בו, וקיבלה על עצמה לקדם את הילד ולטפח אותו.
במהלך השנים הפך דני לספורטאי מצטיין וכיכב כשוער כדורגל בנבחרת הנוער של ישראל. הוא התגייס לצה”ל ובמשך שנים שירת כקצין בכיר בצבא קבע. הוא הקים לעצמו משפחה ומתוך אמונה עמוקה בכוחו של החינוך, הפך בשנים מאוחרות יותר למורה ומחנך בעצמו, כשהוא מנסה להנחיל לתלמידיו את הכוחות והאמונה שספג בזמנו ממוריו.
זהו סיפורו של ילד אמיץ, נחוש ובעל אופי חזק, יציר שלוש מעברות, שסומן על ידי המערכת כגורם המיועד להידרדרות ולחיי פשע, וכנגד כל הסיכויים חרג מהמסלול המסומן ובעזרת כוח רצונו העז הפך לקצין, למחנך ולבעל למשפחה.
זהו סיפורה של החברה הישראלית מנקודת מבט אופטימית ופעילה של אדם שלקח את גורלו בידיו ובחר שלא להתנתק ממנה, אלא להיות חלק פעיל, משפיע ותורם. הסיפור של דני דביר לוקח אותנו מאוהל במעברות לווילה בקיסריה, וחושף לפנינו את גוני הישראליות כפי שהם נשקפים מעיניו של אדם שעשה דרך ארוכה והגשים את חלומו.