בת-אל שלר (לשעבר לכטמן), בת 35. מתגוררת עם בן זוגה זהר שלר בחדרה. נולדה וגדלה בפרדס חנה, שרה וכותבת שירים מאז שזוכרת את עצמה. נדבקה בחיידק הבמה בזכות אביה, נגן מדורות וזמר – הדבר התבטא בטקסים בבית הספר, בלהקות השירה במושבה או בכל הזדמנות אחרת. כשגדלה, קריירה במוזיקה לא היתה אפשרות ריאלית ולכן על הנייר נמנעה מלקדם את המוזיקה בתחילת חייה הבוגרים. לאחר סיום תיכון התגייסה לתפקיד לוחמת נ”מ (היום הגנה אווירית), שם התקדמה בסולם הדרגות והשתחררה בדרגת סרן אחרי 6 וחצי שנים. שבועיים לאחר תום השירות, החלה בלימודים אקדמיים בלשון, תקשורת ועיתונאות באוניברסיטת תל אביב, מתוך כוונה לעסוק בתחום, אבל לאורך כל התקופה תמיד המשיכה לכתוב שירים, להופיע בלהקות קאברים חובבות ולהפיק שירים בכל הזדמנות (“קשה להגיד שהייתי מנותקת ממוזיקה, או שהתכוונתי לוותר על מוזיקה בחיי”). בלימודים הבינה מהר מאוד שהיא משקיעה את כל המרץ והאנרגיה במסלול חיים שהיא לא באמת רוצה, ולכן פרשה מהלימודים בסמסטר האחרון, לדאבונם של הוריה, ויצאתי מהארון כמוזיקאית אמיתית (“לא ידעתי מה זה אומר ואיך עושים את זה, אבל ההגדרה הייתה חשובה בזמנו”). מאז, לצד עבודות מזדמנות, התחילה לפלס דרכה בעולם המוזיקה, הפיקה שירים וקליפים, נדדה בין אולפנים לחפש מפיקים לעבוד איתם, והתקדמה בתחום כפזמונאית וכזמרת פופ.
זהר שלר, בן 28, נולד וגדל ברחובות, בנעוריו עסק בעיקר בענפי ספורט שונים כמו שחיה וכדורסל (שום קשר למוזיקה). בעקבות פציעה במהלך שירותו הצבאי נאלץ לבלות זמן רב על מיטת בית החולים, שם נחשף למוזיקת הדאנס האלקטרונית (EDM), כששמע סטים מפסטיבל טומורולנד, שהוא הפסטיבל הגדול ביותר של מוזיקה אלקטרונית בעולם. הוא הבין שהוא לא רק אוהב את המוזיקה, אלא שהוא רוצה להיות האדם על הבמה שיוצר אותה ומעביר אותה לקהל – הדיג’יי. לכן, אחרי הצבא, לצד לימודי הנדסת מכונות בטכניון, התחיל לתקלט במסיבות ואירועים שונים בארץ ובגיל 22 התחיל ללמוד הפקה מסרטוני יוטיוב וממפיקים שונים. לאחר סיום התואר העביר את תעודת המהנדס להוריו כדי שימסגרו ויתלו על הקיר והקים את Small ToK יחד עם בת אל שלר.
נתחיל ב”סמול טוק” (Small ToK), ההרכב. איך זה התחיל?
“לפני 4 וחצי שנים, באחד האולפנים, פגשתי בבחור צעיר שרצה ללמוד להיות מפיק – זהר. מהר מאוד פיתחנו קשרי חברות, שהפכו מהר מאוד לקשר זוגי, אבל לא היה שום תכנון לשלב בין החיים המקצועיים של שנינו, בעיקר כי אני והוא לא רצינו להגביל אחד את השני אומנותית, אבל נראה לי שגם פחדנו לסכן את הזוגיות בשילוב ביזנס ופלז’ר. באותה תקופה אני הגדרתי את עצמי כזמרת פופ וחשבתי שמוזיקה אלקטרונית זה רק בומים בראש בלי טקסט, לחן או משמעות, כמו שנראה לי שהרבה אנשים חושבים. תוך כדי ההיכרות עם זהר והעבודה על שיר יחד, הבנתי שאני בעצם ממש אוהבת מוזיקת האוס ודאנס, ושהמון שירים שגדלתי עליהם והגדרתי בתור “פופ” הם מוזיקת האוס בכלל. איכשהו, בתוך התהליך, הבנתי שיש משהו מאוד מיוחד דווקא בלכתוב פופ שהמטרה שלו היא להרקיד ולהזיז ולרגש על הרחבה, ובמקום להיות מוגבלת על ידי הז’אנר, הוא מיקד אותי לחלום יותר ספציפי של איזה זמרת ואיזה פזמונאית נולדתי להיות. השיר הראשון שהוצאנו יחד נקרא SMALL TALK, והעבודה עליו זרמה כל כך מהר ובקלות שמיד החלטנו לעבוד על עוד שיר, ואחריו עוד שיר, וכך בעשרה חודשים הוצאנו אלבום שלם יחד בהפצה עצמאית. כל זה עדיין לא כהרכב, אלא כשיתוף פעולה בין שני אומנים נפרדים. בזמן הזה הזוגיות התחזקה, עברנו לגור יחד, בנינו את האולפן הביתי הראשון שלנו ולמעשה התחלנו באופן לא מודע לחיות את החיים שאנחנו חיים היום, אבל לקח עוד זמן עד שהחלטנו להפוך את זה לרשמי. היום בדיעבד זה מצחיק לחשוב על כמה הרצון לתת חופש אחד לשניה מנע מאיתנו לראות מה שהיה די ברור ושקוף לכולם: אנחנו שותפים גם לחיים וגם למוזיקה, וכל נסיון הפרדה הוא פשוט מיותר ובלתי אפשרי”.
איך זה ליצור עם בעלך?
“קשה לספר על ההתקדמות המקצועית בלי לדבר על החיים האישיים, הכל מאוד שזור אחד בשני וקשה להפריד. קצת אחרי האירוסים שלנו ועם צאת האלבום הראשון, החלטנו לצאת למספר חודשים באסיה על מנת ליצור קשרים בסצנת המסיבות ולנסות להופיע שם. הבאנו איתנו במזוודה ציוד הקלטה ומחשב והמשכנו להפיק ולהפיץ מוזיקה מהדרך.
“מה זה אומר? עברנו ממקום למקום כמו תאילנד, פיליפינים, סינגפור ובאיים שונים ומשונים, כשבכל מקום אנחנו מחפשים אנשי קשר ומועדונים, שולחים אלפי הודעות בפייסבוק ובאינסטגרם, רובן ככולן ללא מענה, לוחצים ידיים לכל מנהל בר באשר הוא בחוצפה ישראלית מופגנת ומנצלים כל קשר, ולו הקטן ביותר. כשכבר קיבלנו מענה ממישהו, הרוב המוחלט היה “לא”, אבל הצלחנו להשיג גם שניים שלושה “כן”, וזה כל מה שקיווינו לו. הופענו בשני מקומות גדולים ממש, ובעיקר בנינו את עצמנו כאנשי שיווק ובוקינג עצמאיים. בזמן הזה גם הבנו שהשאיפות העצמאיות שלנו כבר מזמן נרקמו לחלום משותף, ושאנחנו כבר צמד הלכה למעשה, ובחרנו בשם “סמול טוק”, כמו הסינגל הראשון. השם small talk היה כבר תפוס על ידי צמד גרמני, אז שינינו את הכתיב והחלטנו פה אחד שזה יותר מגניב ככה: Small ToK.
“חזרנו לארץ מאסיה בינואר 2020 בתחושת הצלחה מטורפת במטרה “לכבוש את עולם המסיבות בארץ”, ואפילו השגנו במה מרכזית ביום העצמאות, אך לצערנו בדיוק אז התחילה מגפת הקורונה, ומצאנו את עצמנו, כמו מוזיקאים רבים אחרים, תקועים בבית בלי הופעות ובלי שום אופק להתקדמות בתחום. מוזיקה אלקטרונית מבוססת על עולם המסיבות, ואם אין מסיבות, אין EDM. נוסף על כך, תכננו חתונה שהתבטלה ונכנסתי להריון, אז היינו חייבים שינוי כיוון דחוף”.
“קצת אחרי האירוסים שלנו ועם צאת האלבום הראשון, החלטנו לצאת למספר חודשים באסיה על מנת ליצור קשרים בסצנת המסיבות ולנסות להופיע שם. הבאנו איתנו במזוודה ציוד הקלטה ומחשב והמשכנו להפיק ולהפיץ מוזיקה מהדרך”
שינוי שהתבטא גם במעבר מגורים מראשון לציון – לחדרה.
“נכון, קרוב להורים, דירה גדולה יותר. בנינו אולפן חדש יותר וטוב יותר, והחלטנו שאם אנחנו כבר תקועים בסגר בבית, אז נתמקד בשיפור המותג שלנו ברשתות החברתיות ובהחתמת שירים בחברות תקליטים “נחשבות” בעולם שישפרו את התדמית שלנו בעולם המקצועי. זה נשמע קל נכון? אז זהו שלא. גם כאן מצאנו את עצמנו שולחים מאות מיילים והודעות ולא מקבלים מענה בכלל, וכשקיבלנו תשובה, קיבלנו רק “לא”. אנחנו לא מתלוננים באמת, כי לא ציפינו שיהיה קל. קשה מאוד מאוד לגרום לחברת תקליטים להקשיב להרכב חדש ולא מוכר, וזה קשה פי כמה וכמה בתקופת מגיפה, שבה עולם המוזיקה היה בסטרס מטורף, ואפילו האומנים הגדולים בעולם עצרו פעילות. מרחב אי הוודאות היה אינסופי, ואין ספק שהיה מדובר באתגר משמעותי עבור כולם. גם מסביבנו כל העוסקים במוסיקה התחילו לפרוש ולחפש תחומים אחרים, ואנחנו היינו תקועים בבית בחדרה בלי הרבה אפשרויות אחרות להתקדם, מנסים לפרוץ איזו תקרת זכוכית שלך תדע איך לפצח אותה.
“תוסיף על זה את הלחץ המשפחתי ‘להפסיק כבר עם השטויות האלה של המוזיקה כי אנחנו לא דיוויד גטה ויש לנו תינוקת בדרך’ ותקבל תמהיל מאוד משובח של תסכול ולחץ. בהסתכלות אחורה, אולי זה היה הדבר הכי טוב ומשמעותי שקרה לנו, כי היינו צריכים לתקשר בכנות מוחלטת ולשאול את עצמנו איזה חיים אנחנו רוצים לבנות, והאם הקטע הזה של צמד מוזיקה אלקטרונית הוא רק גחמה של צעירים תמימים או שאיפה מקצועית אמיתית ולגיטימית שאנחנו לא מתכוונים לוותר עליה. היכולת לתמוך ולהיתמך בתקשורת פתוחה לחלוטין ברגעים כאלה היא זו שבסופו של דבר החזיקה אותנו עם הראש מעל המים, ואולי הסיבה המרכזית לזה שבסוף הצלחנו לפרוץ כל תקרת זכוכית שנקרתה בדרכנו, אחת אחרי השניה, ולהפוך את ה”לא” ל”אולי”, ואז ל”כן”.
איך זה ליצור מוזיקה בינלאומית מחדרה?
“זה לקח כמעט שנה, אבל בסופו של דבר, בתחילת 2021 הצלחנו סוף סוף להחתים את השיר הראשון שלנו בחברת תקליטים בינלאומית, וכדי שחס וחלילה לא נאבד מומנטום, בשנתיים מאז עבדנו על שירים כמו מטורפים והצלחנו להחתים עוד עשרות שירים בחברות תקליטים אחרות, כולל שמות ענקיים כמו Soave Records, Universal Music Germany, Deep Universe, ATLAST ועוד רבות בדרך. המחסור בהופעות השפיע עלינו מאוד, כלכלית ומוראלית, אבל פיצינו על זה בהמון שעות אולפן, המון שיתופי פעולה, המון שירים שיצאו לאור ומספר השמעות שהולך וגדל, בזמן שהמשכנו לחכות בסבלנות (לא באמת) שהעולם יחזור לעצמו”.
סכמי את 2022 – זו הייתה שנה מאוד מוצלחת עם הרבה סינגלים.
“2022 הייתה שנה מטורפת שבה חווינו צמיחה אמיתית, ואני אומרת בזהירות, סוג של פריצה. ההשמעות בסטרימינג בכל העולם גדלו בטירוף, עם מעל שני מיליון השמעות בספוטיפיי ועוד מיליונים ברשתות האחרות, שיתופי פעולה ענקיים עם אומנים בינלאומיים מהשורה הראשונה (עוד תינוקת חמודה שהצטרפה למשפחה) מגיפה שנגמרה וסיבוב הופעות מטורף בדרום מזרח אסיה שבדיוק חזרנו ממנו, ומבחינתינו הוא לגמרי רק הסיפתח”.
מה צופנת 2023? מה בקנה המוזיקלי?
“חזרנו לארץ ויש המון פרוייקטים בדרך שאנחנו סופר מתרגשים לגביהם, יש המון הזמנות להופעות ברחבי העולם וגם בארץ סוף סוף. תמיד הכי קשה במגרש הביתי. המון פעילות באולפן, וגם סדנת פזמונאות ייחודית שאנחנו עומדים לפתוח בשבועות הקרובים, שנולדה מתוך התקשורת האינטנסיבית שלנו עם יוצרים, בעיקר כותבים, שמאוד מתקשים בצעדים הראשונים בתוך עולם הפזמונאות. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים עכשיו במקום שיכול לעזור לאחרים להבין את העולם קצת יותר טוב, גם מקצועית וגם אומנותית, ולהוות נקודת זינוק/מקפצה לכל מי שאין לו מושג איפה להתחיל ושובר את הראש כפי שאנחנו שברנו את הראש בהתחלה. האמת שזה אולי הפרויקט הכי מרגש, כי הוא חדש לגמרי. התחלנו לדבר על זה לפני כמה חודשים ומאז התהוותה ממש תכנית פעולה איך אפשר לתת שירות טוב ליוצרים מתחילים, ומה באמת חסר להם מבחינת ידע ומשאבים. מהר מאוד הגענו למסקנה שחייבים לצאת מהסדנה עם תוצר, עם שיר, ולנו יש אפשרות לתת מעטפת מלאה לדבר הזה, מההפקה ועד שידוך מלחינים ומבצעים לשיר, אז אנחנו חייבים לכלול את זה בפנים. בקיצור להרגשתי זה הולך להיות מאוד מיוחד והולך לעזור להרבה אנשים, וממש מדהים אותי להבין שאנחנו נמצאים במקום של לחשוב בכיוונים האלה בכלל, כי עד לפני שנייה היינו לגמרי במוד הישרדות.
“בתחילת 2021 הצלחנו סוף סוף להחתים את השיר הראשון שלנו בחברת תקליטים בינלאומית, וכדי שחס וחלילה לא נאבד מומנטום, בשנתיים מאז עבדנו על שירים כמו מטורפים והצלחנו להחתים עוד עשרות שירים בחברות תקליטים אחרות, כולל שמות ענקיים כמו Soave Records, Universal Music Germany, Deep Universe, ATLAST ועוד רבות בדרך”
עם איזה אתגרים מתמודדים בדרך שלכם?
“הכל בא לנו נורא בטבעיות, אבל זה יהיה שקר לומר שזה בא בקלות. מוזיקה מגיעה ממקום שיש בו המון שאיפות, פגיעות ואגו, וההתנגשויות באולפן יכולות להגיע לרמות גבוהות מאוד. צריך ללמוד איך להשאיר את הריבים של האולפן באולפן ואיך להשאיר את הריבים של הזוגיות מחוץ לאולפן, וזה לא תמיד עובד. בנוסף, אנחנו גם כל הזמן ביחד, עובדים מהבית יחד 24/7, מה שנראה להמון אנשים סביבנו סופר דביק ובלתי אפשרי, וגם אני חושבת שזה הזוי, אבל באמת שזה עובד. אני חושבת ששנינו במזל גדול מצאנו שותף מושלם אחד בשניה, בכל היבט, ולא צריך לתקן מה שלא שבור, לפעמים צריך לזרום ולתת למציאות להכתיב את עצמה. מה שכן, יצירת שגרה היא כלי מאוד חשוב שיצרנו לשמירה על שפיות. מאוד חשוב לנו למשל לצאת להליכות משותפות. גם כדי להתאוורר מהבית אבל גם כהזדמנות לסכם יום. אנחנו ממש מדברים על הכל ו”סוגרים” את כל מה שפתוח או דורש חשיבה.
“עוד דבר שמאוד עוזר לנו לשמור על שפיות לדעתי, הוא הבחירה לגור בחדרה, ולא במרכז או בחו”ל. חשוב לנו לחיות חיים “שפויים” ומאוזנים ולגדל את הילדים שלנו בסביבה שמרגישה לנו קרובה לאיך שאנחנו גדלנו. אנחנו פחות מתחברים לקצב ולדיסטאנס של העיר הגדולה, ובטח שלא מתחברים ליוקר המחייה במרכז. פה בחדרה יש לנו אפשרות ליצור חיים רגועים ועשירים יותר, ואני חייבת לציין שיש משהו מגניב בלהיות “בילנאומיים” מחדרה”.
“אם לסכם את כל מה שעברנו עד עכשיו, יש תחושה חזקה מאוד ואמיתית של הודיה על הדרך שעשינו ועל כל מה שהשגנו, לצד התרגשות אמיתית ממה שעומד לבוא ושנצליח לעשות בתחום הזה”
מה בעתיד הקרוב?
“בהסתכלות קדימה, האתגר הכי משמעותי שאני צופה לנו הוא שילוב חיי המשפחה עם חיי הדיג’יי. עכשיו לקחנו את הבנות איתנו לטור, וזה היה מורכב בלשון המעטה. לא פשוט לטייל עם ילדה בת שנתיים ותינוקת בת 7 חודשים במשך שבועיים בין מלונות באסיה, בטח ובטח כשמדובר בטיול למטרות עבודה. אבא של זהר הצטרף ועזר מאוד, אבל זה לא פתרון לטווח ארוך. זה גם לא פשוט לילדות עצמן, ואין ספק שעכשיו עם כל ההזמנות להופעות בחו”ל זה משהו שצריך להשקיע בו הרבה מחשבה ותכנון, ואני מקווה שנעלה על דרך המלך גם שם (מכינה מראש את ההורים שלנו להמון סיוע). אנחנו רואים את זה כסימן טוב להתקדמות, ושמחים על האתגר החדש הזה. אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים שאני אסתבך בלחשוב איך לצאת להופיע בחו”ל, הייתי מאוד מאושרת מזה, אז ככה אני מתייחסת לזה גם עכשיו.
“באופן כללי, אם לסכם את כל מה שעברנו עד עכשיו, יש תחושה חזקה מאוד ואמיתית של הודיה על הדרך שעשינו ועל כל מה שהשגנו, לצד התרגשות אמיתית ממה שעומד לבוא ושנצליח לעשות בתחום הזה. לא משנה מה יקרה מעכשיו, הדרך שאנחנו עושים ואיך שאנחנו מתמודדים עם אתגרים לגמרי שווים כל רגע, ואני לא רואה אותנו מפסיקים לרדוף אחרי החלומות שלנו בעתיד הקרוב, או הרחוק”.
