בית משפט השלום בחדרה זיכה לפני ימים אחדים תושב פרדס חנה (24) שהואשם לפני כשנתיים וחצי בתקיפה של מאבטח בקניון “לב” בחדרה.
לפי כתב האישום, שהוגש בספטמבר 2018 על ידי התביעה המשטרתית, ב-7.9.17, סמוך לשעה שש בערב , נהג הנאשם ברכב מסוג “מזדה” ועבר דרך מחסום היציאה של חניון הקניון וזאת מבלי לשלם ואף לא נענה לקריאות “עצור” של אחראי משמרת האבטחה.
בהמשך לכך ובאותן הנסיבות, משלא נענה הנאשם לקריאות העצור, חסם אחד המאבטחים בגופו את היציאה מהקניון על מנת למנוע מהנאשם להימלט עם רכב. או אז, על פי כתב האישום, תקף הנאשם את המתלונן בכך ש”דחף” אותו באמצעות הרכב מהיציאה מהקניון ועד לכיכר שברחוב רוטשילד שבחדרה, פגע ברגלו של המתלונן וגרם לו כתוצאה מכך לחבלות של ממש בדמות נפיחות והמטומה ברגלו הימנית.
בגין כך, הואשם הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. בתחילת חודש פברואר השנה נשמעה פרשת ההגנה בפני השופט אלכס אחטר במסגרתה הנאשם בחר להעיד להגנתו ובסיומה הודיעה ב”כ הנאשם, עו”ד אורית שלו, כי אין להם עדי הגנה להעיד.
בטיעוניה, טענה התביעה כי אין מקום לקבל את גרסת הנאשם שמדובר בטעות או לחילופין שהוא ניסה להימלט על חייו.
ההגנה מנגד טענה כי אין חולק שהרכב הוא רכבו של אביו של הנאשם, אך עובדה זו לכשעצמה לא יכולה לדברי עורכת דינו של הנאשם הצעיר, לספק את החסר שהוא כיצד התביעה הגיעה לנאשם ומדוע היא סבורה שהוא זה אשר נהג ברכב שכאמור, אינו שייך לו.
ב”כ הנאשם הסכימה שקיימת הודאת חוץ של הנאשם אבל מלבדה אין דבר מה נוסף. לעמדתה, אין די בגרסת הנאשם כפי שזו נמסרה בעת חקירתו, ומשכך יש לזכותו.
זאת ועוד, מהצפייה בסרטון, כך על פי ההגנה, לא ניתן לראות מי נהג ברכב וודאי שלא ניתן לקבוע שהנאשם הוא זה אשר נהג ברכב, לכן גם הסרטון כשלעצמו לא מהווה תוספת ראייתית כלשהי.
קניון לב חדרה | צילום ארכיון
לדברי הסנגורית, “מכלול הראיות לא מוביל למסקנה חד משמעית, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. גרסתו, אשר נמסרה בעת חקירתו, לא נתמכת בתוספת ראייתית כלשהי, ולכן בנסיבות העניין, יש להורות על זיכויו”.
הנאשם עצמו הכחיש במסגרת ההליך המשפטי את המיוחס לו. הוא גם לא חשף את פרטיהם של אלה שנסעו עמו, אישר שהרכב המזדה הוא בבעלותו של אביו, אך לא ידע מי נהג ברכב במועד זה. באשר לזהותם של אלה שישבו ברכבו של אביו של הנאשם, הנאשם אישר פעם אחר פעם שהוא מגן עליהם, הוא מכיר אותם והוא בוחר באופן מודע לא לספק פרטים כלשהם לגביהם.
השופט, שצפה בסרטון שסופק למשטרה על ידי המתלונן, קבע כי “ניתן ללמוד שאכן רכב המזדה עבר במחסום מבלי לשלם וזאת לאחר שאדם אשר זהותו אינה ידועה אחז בו ואיפשר לרכב זה לעבור”.
לדברי השופט, “בסרטון לא נראה הנאשם כמי שנוהג ברכב וכאמור האדם הנוסף, זה שאחז במחסום, לא אותר. הנאשם לא זוהה על ידי מי מעדי התביעה כמי שנהג ברכב, לא נערך מסדר זיהוי, חי או תמונות, ולא נמצא בראיות המאשימה מידע מודיעיני שיש בו כדי לקשר בין הנאשם לבין מי שנהג בפועל ברכב בעת האירוע מושא הליך זה.
“כך גם לא ברור כיצד היחידה החוקרת הגיעה לנאשם עצמו ועל בסיס מה בדיוק חשדה בו כחשוד בביצוע העבירה, שהרי הרכב לא רשום על שמו”.
השופט הוסיף וציין, כי “התביעה לא הביאה ראיות ולא הסבירה כיצד היא מלכתחילה חשדה בנאשם כמי שנהג ברכב. חוליה חסרה זו היא החוליה המקשרת היכולה הייתה להוות דבר מה נוסף להודאת החוץ של הנאשם אך המאשימה לא הוכיחה זאת, אפילו לא בזיהוי הנאשם על ידי העדים, כך שלמעשה, אין בפניי כל ראיה הקושרת את הנאשם דווקא לנהיגה ברכב מלבד הודאתו. מאחר וגם בזו מסר הנאשם גרסה הזויה, הרי שלא ניתן לאמת את הפרטים שמסר באמצעות הסרטון.
“על פי הסרטונים, המחסום של החניון בפירוש עובד ובבירור ניתן להבחין שמדובר במאבטחים של הקניון. ככל שגרסאות הנאשם הזויות, אין הן יכולות להחליף את הדרישה מצד המאשימה להוכיח את טענותיה בראיות ואולם, זאת המאשימה לא עשתה”.
לאור כך, קבע השופט כי “אין חולק שנהג רכב המזדה, יצא מהחניון ללא תשלום בעד החנייה באמצעות צד ג’ שאחז במחסום, ובמיוחד אין חולק שלא עצר אלא המשיך בנסיעתו גם לאחר שהשומר ניצב מול רכב וביקש ממנו לעצור. הנהג לא עצר, המשיך בנסיעה, סיכן את השומר ואף הדפו לאחור עד אשר נמלט ממקום האירוע אולם כאמור, המאשימה לא הצליחה להוכיח כיצד קשרה בין אותו נהג לבין הנאשם”.
לאור כך, הגיע השופט למסקנה כי התביעה לא עמדה בנטלי ההוכחה והבאת הראייה ולא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו. נוכח קביעה זו, זוכה הנאשם מחמת הספק.
