ויטאלי רדינסקי, רופא צבאי, נהרג באסון המסוקים ב-4 בפברואר 1997. בשבת (4.2.2023) יחלפו 26 שנים מאותו אסון נורא במהלכו שני מסוקי יסעור, שיצאו בדרכם ללבנון, התנגשו באוויר, בתאונה שבה נהרגו 73 חיילים.
אלמנתו אנטה זוסמן (52) התראיינה בחודש מאי האחרון לאתר “דבר” לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. היא סיפרה כי הזוג הצעיר עלה לארץ לקראת סוף ההריון של זוסמן. “הוא כבר עבד כרופא ואני הייתי בשנה השלישית של בית הספר לרפואה, וזו הייתה התלבטות לא פשוטה. הוא מאוד רצה שהילד יוולד בישראל. יוסי, שקראנו לו על שם שני הסבים שלו מצד אבא, נולד פה בצפת, חודש אחרי שעלינו”, היא סיפרה.
הם עלו לצפת, ורדינסקי הצטרף מיד לקורס הכשרה לרופאים עולים, בהמשך עברו להתגורר באור עקיבא, בשכונת אורות שהיתה ממש בראשית הקמתה. “הוא היה אדם מאוד מוכשר, מבריק, קולט במהירות האור”, סיפרה בראיון. “כבר באמצע הקורס הוא ניגש לבחינה ועבר אותה. במסגרת התוכנית לרופאים עולים, הוא התנדב לשרת כרופא במילואים. זה היה מאוד חשוב לו. הוא מאוד אהב את המילואים, והיה מאוד גאה. היה בא עם המדים הביתה בגב זקוף. זה היה בשבילו חיבור גדול מאוד לארץ. עם כל הגאווה, הוא גם מאוד פחד”.
// רדינסקי ז”ל ושער ידיעות אחרונות ביום שאחרי האסון. צילומים: אתר יזכור, ארכיון ידיעות אחרונות
באתר יזכור מסופר כי “שנה וחמישה חודשים מיום שהגיע ארצה היה לרופא מן המניין בבית החולים “רמב”ם” בחיפה. בתום תקופת הניסיון בבית החולים התקבל כמתמחה במחלקה לכירורגיית חזה. מנהלי המחלקה, שזיהו את מעלותיו, צפו לו עתיד מזהיר בתחום ניתוחי חזה. ויטאלי ומשפחתו הקימו את ביתם בשכונת אורות באור עקיבא. הם נקלטו יפה ביישוב ואהבו את המקום. במשך השנים, עלו ארצה גם חבריו מימי הלימודים באוניברסיטה והחבורה שבה והתאחדה. בשבתות ובחגים היו נקבצים יחדיו, בכל פעם בביתו של אחד מהם, ומשמרים את מסורת החגיגות המשותפות של ימי ההולדת. “ויטאלי היה מוקד החגיגות. פוקוס חברתי. …איש שיודע לאהוב, יודע לחיות, יודע להיות חבר, בעל ואבא נהדר, עם חוש הומור מבריק, על הצד הסרקסטי, תמיד פוגע במטרה”, מספרים החברים”.
בהתייחסה לערב האסון סיפרה זוסמן: “הייתי מאוד עייפה. הלכתי להשכיב את יוסי (בנם של בני הזוג – מ”נ) לישון ונרדמתי איתו. בסביבות 21:00 התקשרה אלי חברה ושאלה אם הכול בסדר עם ויטאלי, כי בצפון יש משהו, והלב שלי נפל. התחלתי עם טלפונים – לחברים שלו, לאמא שלי, לאמא שלו. אז כבר התחילו השידורים בטלוויזיה, וישבתי מרותקת. ניסיתי להתקשר לכל מיני אנשים, לא ידעתי מה לעשות. לנסוע לשם, להישאר בבית עם הילד, והייתי כל הזמן בטלפונים עם כל המשפחה והחברים הקרובים. פשוט ישבתי וחיכיתי. אבל ידעתי. ידעתי שהוא עלה ללבנון. עוד איכשהו נאחזתי בכל שבריר של תקווה. אמרתי לעצמי: ‘אולי יש ניצולים, אולי הם לא עלו במסוק’, אולי ואולי ואולי. אבל ידעתי”.
בערב של יום כ”ח בשבט תשנ”ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם ויטאלי, שהיה בשירות מילואים. ויטאלי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנווה דוד שבחיפה. בן שלושים ושלוש היה בנופלו. השאיר אחריו אשה, בן והורים. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.
צפו: הסרט המלא | הצד הלא מוכר של אסון המסוקים: אחרי שהשמיים נפלו – 25 שנה לאחר האירוע שטילטל את המדינה (מתוך עמוד היוטיוב של הרבנות הצבאית) >>
