כשפרצה מלחמת ה-7 באוקטובר, פנתה מדריכת קורס כתיבה שהתקיים באור עקיבא אל שרון סיבוני, עובדת עירייה, שהשתתפה בסדנא שלה מוקדם יותר השנה. בשיחה הציעה לה המדריכה כי שרון תראיין ניצולות ממסיבת נובה ועוטף עזה, אך לשרון היה בכלל סיפור אחר – זה של בנה שניצל מהטבח בעוטף עזה. המדריכה הציעה כי תכתוב את הסיפור אך זה הפך עד מהרה לפרויקט גדול הרבה יותר.
“כל יום אני כותבת עמוד ביומן המלחמה שלי”, מספרת שרון. “מלבד העמוד של היום הראשון, שנמצא אצלי בראש ולא הצלחתי להעביר לכתב עד לפני כמה ימים, כל יום מאז, במשך למעלה מחודשיים, אני כותבת עמוד אחד ביומן עם משהו אחד שדיבר אליי או תפס אותי במלחמה באותו היום. אני כותבת מה שיוצא, בלי לסנן ובלי פילטרים”.
היומן רצוף בסיפורים, אירועים וקטעים מרגשים. כך למשל, ביום השני כתבה שרון על פראמדיקית מד”א עמית מן ז”ל, שנרצחה במתקפת הטרור של חמאס. ביום הרביעי כתבה על הילדה רומי סוויסה ששאלה באותו יום נורא את אנשי שב”ס שהגיעו אליה – האם הם מישראל, ועוד שורה ארוכה של סיפורים, אנקדוטות ושירים ברוח התקופה.
מסייעת בגן למנהלת חשבונות בכירה
בתחילת דרכה בעירייה שימשה שרון כסייעת במספר גני ילדים עירוניים במסגרת מחלקת החינוך. בגיל 40 החליטה לעשות שינוי בחייה ויצאה ללמוד תואר ראשון. בזמן התואר עברה לעבוד בהיכל התרבות על מנת שתוכל לשלב עבודה עם לימודים. בהמשך עברה למחלקת הגבייה בעירייה וכעבור שנה הועברה למשרתה הנוכחית בהנהלת החשבונות העירונית.
“לא היה לי שום ידע מקדים, אבל למדתי מהר”, היא נזכרת בחיוך. “יצאתי לקורס מנהלת חשבונות בכירה בלשכת יועצי המס, למדתי תוך כדי תנועה, וכמובן שעזרו לי מאוד פה בעירייה”. ואולם, בד בבד, כפי שכבר הבנתם, שרון אוהבת מאוד לכתוב. “אני כל הזמן כותבת. קשרים וקשיים שעברתי בחיים, שמחות וטראומות, הכל מהכל וכל הזמן. אני מנהלת קבוע יומנים בכמויות, יש לי תמיד מחברות בכל מקום.
ההרצאה ששינתה הכל
“בחודש ינואר האחרון כתבתי בצ’ק-ליסט שלי לשנה הקרובה – ’19 למרץ, יום השינוי שלי’. והוא באמת היה ככה. בפברואר נרשמתי לסדנת ‘סטוריטלינג מספרי סיפורים’ במרכז הצעירים באור עקיבא, שם התחלנו לכתוב כל אחת את הסיפור שלה. זה בסוף הגיע עד לכדי ערב, שהתקיים במרכז המוזיקה בעיר, עם שלוש נשים שעומדות על הבמה ומספרות את הסיפור שלהן – ואני בניהן”.
ואכן, בחודש מרץ עמדה שרון על בימת ההיכל בערב אירוע ‘נשים מתגלות בקהילה’, וסיפרה את סיפורה האישי בהרצאה עליה עבדה עוד קודם לכן בסדנא, שם הרצתה על חייה תחת הכותרת ‘מ-אפס ל-100’.
ולמה דווקא השם הזה? בהרצאה חשפה כי כשהייתה בכיתה ו’ נאלצה לצאת מהבית ועברה לפנימייה חרדית לא קלה בצפון הארץ. “בפנימייה, כל הזמן פימפמו לי שאני לא ראויה ולא שווה, הגדירו אותי כ’אפס’, אחת שלא יצא ממנה כלום”, היא משתפת בפתיחות. “‘מקסימום תהיי תופרת’ היו אומרים לי, פשוט לא נתנו לי סיכוי. תמיד חיפשתי מישהו אחד שיראה שזה לא נכון ואני כן שווה משהו. רק הזדמנות אחת. כל פעם ששמעתי את זה – נלחמתי, העיקר להוכיח שאני לא אפס. כשהשתחררתי מהפנימייה ביטלתי את הפטור שלי, התגייסתי לצה”ל ושירתתי בג’נין תחת יואב גלנט. רק בצבא זכיתי לראשונה להערכה עם חיילת מצטיינת פעמיים”.
מאז, היא נשבעה, היא תהפוך את האפס ל-100. היא יצאה ללימודי תעודה רבים, תארים ראשון ושני וקורסים מובחרים. את יומן המלחמה שלה היא צפויה לפרסם, במתכונת כזו או אחרת, אחרי שהכל יסתיים. “דיברתי עם נועה המדריכה על היומן, והיא אמרה שהיא רוצה שנשלב בו ראיונות עם ניצולות, וייתכן שאפילו ניצור מזה ספר. ימים יגידו”.