ארתור אברמוב, 36. יליד ברית המועצות. עלה בשנת 1992 עם משפחתו, התגורר בדיור זמני באתר הקרוואנים באור עקיבא. הוריו רכשו דירה בשכונת אורות בעיר ומאז גרים בשכונה החדשה. למד בבתי הספר חנה סנש, מנחם בגין ואלוני יצחק. בשנות נעוריו נחל אכזבות מהתרבות הישראלית והחליט לרדת מהארץ לאחר שסיים את התיכון. עבר להתגורר בארה”ב למשך שש שנים, התבגר נפשית והבין שהוא רוצה לעשות סרטים. חזר לארץ ב-2009 מצויד במצלמה, התחיל ללמוד קולנוע בתל-אביב ובסיום הלימודים יצר שני סרטים – אחד מהם, “דינג'”, סרט דוקו ששודר בערוץ הראשון ב-2016. סרט קצר עלילתי שהשתתף בפסטיבל חיפה ופסטיבל קאן. נשוי ואב לשלושה ילדים. יוצר סרטים דוקומנטריים, והיום עובד על פרויקט אמנות צילומי “ללא פילטרים” שעוסק בקידום המודעות לגוף הנשי בהשראת האמנות הקלאסית של הרנסנס והבארוק. סרטו החדש “אין סנטימנטים” התקבל לפסטיבל הסרטים דוקאביב ומשתתף בתחרות הישראלית. ניתן לרכוש כרטיסים ולצפות בו באתר הפסטיבל – למעבר, הקליקו כאן.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
כנראה בגיל 5 , זוכר את הופעת האופנועים שמסתובבים בתור כדור מתכת ענק.
מתי היית הכי מאושר?
ברגע שמצאתי את אשתי.
מתי היית הכי קרוב למוות?
לא היה משהו משמעותי שזכור לי.
מה גורם לך שמחה?
ליצור אמנות.
מתי טיילת בחו”ל בפעם האחרונה ולאן?
ונציה. בעצם, צילמתי שם סרט אחר שלי…
מתי בכית לאחרונה?
אולי לא בכי אבל דמעות, בלוויה של סבתא שלי.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
אישי מדי.
איפה אתה נוהג לבלות?
בעיקר עם המשפחה, עם זה אצל החמים או המשפחה הגרעינית.
מהי אור עקיבא בשבילך?
אחרי שהסתובבתי בעולם, אני בביטחון יכול לומר שאור עקיבא עבורי היא בית.
תסריטאי, במאי ויוצר סרטים. איך השפיעה הקורונה על עולם היצירה שלך?
הקורונה עיכבה לי את תהליך היצירה בכמה חודשים טובים, מדובר בחלק משמעותי מהיצירות שלי. מצד שני, התקבלתי לפסטיבל הסרטים עם הסרט שלי, פסטיבל שהשנה, נוכח המצב, ישודר ויוקרן כולו באונליין. זה קצת מבאס, כי פסטיבל סרטים זאת חגיגה אחת גדולה ליוצרים והוא צורך תרבותי.
“אין סנטימנטים”.
סרט שנולד עוד בתקופת הלימודים כאשר למדתי קולנוע במנשר, תל אביב, והמשיך איתי עד עכשיו. אחרי המון שנים של עבודה – הוא יצא לאור, תודות לכל המשתתפים. אומנם היה קצת קשה להפריד בין תפקיד הבמאי לבין תפקיד בנה של גיבורת הסרט. עם המון רגישות וכבוד לדמויות, שהן כולם בני משפחה, הצלחתי להפיק את היצירה הזאת לחיים. תודות לטרבלסי הפקות, כאן 11, קרן רבינוביץ’ ומפעל הפיס, לב גולצר שערך ומשה יוחננוב שצילם חלק חשוב בסרט. אני מקווה שחיי הסרט הזה יימשכו לאורך זמן רב ואנשים יפיקו ממנו לקחים טובים לחיים. יראו את מה שניסיתי להעביר בו.
סרט חדש על אמא, אבא והמשפחה. אתה חושף פצעים מורכבים. מהיכן האומץ?
אני חושב שזה הסיפור של כל מהגר למדינה חדשה. הסיפור שלי הוא כמו של רבים אחרים, זהו רק חלון הצצה לסיפור של כולנו, לכל אותם אנשים, מהגרים, עולים, בין אם עולי שנות ה-50 או ה-90. לכל אחד יש את סיפור העליה והתהליכים די דומים ומאוד רלוונטיים לתקופה של היום. הסרט אישי, אך יש בו מקום של מכנה משותף כמעט לכל משפחה שחוותה סיפור דומה. האומץ הוא נוכח היותי יוצר. זאת יצירה אמנותית עם מסר. הזדמנות לראות שכל מי שחווה סיטואציה דומה בחייו אינו לבד. יש חוויות דומות שחווים אנשים שונים על בשרם.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
קודם כל אני מאמין ובלי עין הרע להמשיך באותו הקו, לעשות סרטים על סיפורים בעלי אופי חברתי ומעוררי תקווה ושינוי לעתיד טוב יותר.
לרכישת כרטיסים לסרט “בלי סנטימנטים” שיוקרן בפסטיבל דוקאביב – הקליקו >>
