אבישי מזרחי (39), נשוי לצפורה ואב לחמישה ילדים, כולם מתחנכים במוסדות החינוך באור עקיבא (או בזום). איש חינוך, ניהל בשמונה השנים האחרונות את חטיבת הביניים אמי”ת בר אילן בנתניה. וכיום מלווה מנהלים וצוותים חינוכיים מטעם משרד החינוך. אבישי השתתף בסדרת הדוקו-ריאליטי “אחרי הצלצול” שעלתה למסכים לפני שלוש שנים. זוהי סדרת הריאליטי הראשונה שעסקה בחינוך ואבישי הוא אחד מגיבוריה. אבישי נולד בקריית שמונה, למד בישיבה התיכונית בכפר הרא”ה, בישיבת ההסדר אורות שאול, היה לוחם בצנחנים ועסק בתפקידים חינוכיים רבים במרוצת חייו. אבישי גם מושך בעט ובמקלדת, מאמרים רבים וטורי דעה שלו התפרסמו בכלי תקשורת ארציים ועוררו הדים. חשבון הפייסבוק שלו מייצר כותרות חדשים לבקרים. אבישי הוא דוקטורנט בתכנית ללימודי מגדר בבר אילן  – מחקרו עוסק בהתמודדות הרבנית עם הקונפליקט שבין הומוסקסואליות ויהדות. לאחרונה חולל אבישי סערה בעקבות השתלמות מחנכים אותה ייסד אודות ההתמודדות החינוכית עם נערים/ות הנמשכים לבני מינם. שאלנו אותו על כך בהרחבה.

מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
גדלתי בקריית שמונה. עיר הטובלת בירוק. הרים סביב לה. פסגת החרמון הצחורה נשקפת ממזרח ובמערב מתנשאים בגאון הרי נפתלי המוריקים. האנשים שגדלתי במחיצתם מזכירים לי את אנשי אור עקיבא הישנה – חום ותום ואהבה. להט אמונה מפעם ואותנטיות שובה לב. בזכרונותיי המוקדמים אני יכול ממש להרגיש את החיבוק האנושי, את הלבביות המרגשת. הייתה לי ילדות קסומה. יש בי געגוע עמוק למקום הזה. לפשטות, לשמחה, לזרימה השוטפת. כבר שנים שאני מתכתב עם הילד הזה מקריית שמונה שאבד בי במרוצת השנים, בתוך שאון החיים וההמולה והסחרור שהחיים הבוגרים הביאו איתם.

מתי היית הכי מאושר?
הילדים שלי מסבים לי אושר עצום, הם גם מעצבנים לא פעם ומכעיסים וזוללי אנרגיה ועדיין הם ממלאים אותי באושר עצום ומציפים בי גלי אהבה.

מתי היית הכי קרוב למוות?
כצנחן בחברון. בשנות האינתיפאדה השניה בשנת 2000. צלף פלסטיני כמעט וקיפד את חיי. למרבה האירוניה מה שהציל את חיי הייתה העייפות – הייתי מוכרח להכין כוס קפה – “הפקרתי” את העמדה לרגע, נכנסתי לשכונה היהודית לפינת הקפה. הצלף ירה בדיוק למקום שעמדתי שניות קודם בעמדה. למזלי לא הייתי שם. ברוך ה’ שגמלני כל טוב.

 

מה גורם לך שמחה?
אני אוהב ללמד ולהרצות ולספר. אין דבר שמשמח אותי כמו לפגוש בעיניים קשובות, סקרניות. כמו התחושה שהדברים שלי נכנסים ללב ומחזירים אור.

מתי טיילת בחו”ל בפעם האחרונה ולאן?
רגע לפני פרוץ הקורונה עוד הספקנו לעשות מסע אחים בצפון יוון. ככה סתם, באמצע החיים. אלו רגעים מיוחדים, מחברים, נוגעים, מצחיקים. אנחנו דומים מאוד ושונים מאוד. וזה נהדר. לא אשתפך כאן על  כל מה שהיה שם… אך היו לנו שם גם כמה שיחות משעשעות. אנחנו מגיעים ממשפחה של אנשי חינוך. כסף זה לא הצד החזק שלנו. גם לא עסקים. אך באיזה טיפוס לכפר הררי ביוון ניסינו לחשוב על הסטרטאפ שיסדר אותנו כלכלית. דוד רחי הצעיר הציע משהו מתחום הכסף הווירטואלי. אני חשבתי על אפליקציית בייביסיטר. ואיתי הציע לפתח אפליקציה שתרכב על הוואצאפים הקהילתיים ותעשה שם סדר, כך שמאות ואלפי ההודעות יתמיינו להן לקבוצות וימנעו הצפה משוגעת… היום, יותר מתמיד, זו האפליקציה המנצחת, הוא עוד יהיה מיליונר…

מתי בכית לאחרונה?
בכי תופס אותי בהפתעה, בתפילות אישיות, בשירים מרגשים. הדמעות האחרונות היו בנסיעה אקראית, כשהפיוט “עת שערי רצון” התנגן לי בראש. כשהגעתי למילים:
שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה;
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה;
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה;
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה;
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

מהו הפחד הכי גדול שלך?
עדיף לא לספר… נגד עין הרע (קריצה).

איפה אתה נוהג לבלות?
מעבר לחוויות זוגיות, משפחתיות או מפגשי רעים – אין לי איזה בילוי יוצא דופן. להעביר שיעור טוב לקהל קשוב וצמא – מרגש אותי יותר ממסעדת גורמה או מאטרקציות אקסטרימיות.

מהי אור עקיבא בשבילך?
אור עקיבא היא מקום נפלא ומצמיח, מחבק ומתחדש ואנו שמחים מאוד שבחרנו לקבוע כאן את מושבנו. אפשר להרגיש כאן את הדופק הישראלי הפועם, התוסס והמגוון, לייצר חיבורים, לטוות מארג חי ומאיר, לתת ולקבל, להעניק וללמוד בענווה גדולה, בתום וסקרנות.

הסליחה והחברה הישראלית. נראה כמו שני מושגים שאינם קשורים בימים אלה.
מתפלל שזה יראה אחרת. מאז ומתמיד העם הזה חזק מול אוייבים חיצוניים אך קורס מבפנים במאבקים מדממים. האתגר הגדול העומד לפתחנו הוא סוגיית הייחוד והיחד. כיצד מייצרים “יחד” מבלי לדרוס את הייחודיות של כל אדם וקבוצה, איך מחבקים את כולם אך לא מטשטשים את זהות כל אחד ואחד. הרב קוק (אורות התחיה כ’ ) לימד אותנו שבשביל ה”יחד” המקודש צריך לשלם מחירים, אפילו רוחניים וערכיים. גדול השלום אף יותר מערך האמת. פעמים שצריך לכווץ את האידיאולוגיה האישית ואת סולם הערכים הפרטי כדי לייצר “יחד” העולה בערכו על מידות רבות אחרות. חייבים לדבר. אין מנוס. חייבים לדבר ולגשר ולהתפשר. ממש כמו בזוגיות, אוהבים יודעים למצוא את הדרך האחד לקראת השני. אוהבים יודעים לוותר, להכיל, לקבל. הם מבינים שצריך לעשות מאמצי-על כדי לשמר את היחד. כדי לעשות שלום, אמר לי פעם איש זקן, צריך לצעוד שלושה צעדים אחורה. ועוד אנקדוטה חסידית לסיום (מיוחסת לחסידות גור):
בליל שבת קודש פרשת “בלק” דרש הרבי לחסידיו בלהט כי המילה “בלק” היא בעצם ראשי התיבות של הפסוק “ו אהבת ל רעך כ מוך”. החסידים הקשיבו באדיקות אך זזו באי נוחות בכסא. בתום הדרשה ניגשו התלמידים לרבם ואמרו לו בענווה שראשי התיבות לא תואמים, “ב” איננה “ו” ו”ק” איננה “כ”, זה לא ממש מסתדר! הרבי חייך ואמר “מצוות ואהבת לרעך כמוך – מגיעה דוקא כשזה לא מסתדר….”

יום הכיפורים בצל נגיף מסתורי וחמקמק. איזה הקשר אתה מוצא השנה בין האירוע המכונן של השנה ליום המכונן ביותר של השנה היהודית?
אינני נביא או בן נביא ולא זכיתי לרוח הקודש, אני גם לא פרשן של אלוקים ובטח לא מדבר בשמו. אך כאדם מאמין אין לי ספק שאלוקים מנסה לומר לנו משהו, להעביר אותנו תהליך פנימי, לנער אותנו. השגרות שלנו נפגעו, אפילו בתי הכנסת ותפילות הימים הנוראים יראו אחרת לגמרי. זה מחייב התבוננות. אנו מוכרחים לשאול את עצמנו מה זה אומר לנו? לשנות את הדגשים. אנחנו מוכרחים לצאת אחרת מאיך שנכנסנו לתקופת הקורונה.

אתה מאתגר את עולם היהדות ומעלה סוגיות שבעבר התמודדו איתן פחות. היהדות צריכה שינוי?
היהדות לא צריכה שינוי. היהדות מחוללת שינוי, היהדות היא מגדלור ובשורה ותקווה. אמנם ליהדות יש שפה משלה. יש בה תנועה והקשבה ורגישות. יש סוגיות מתחדשות המחייבות אותנו להעמיק חקר כדי להקשיב לקול האלוקי המסתתר, יש בורות שעוד צריך לחפור כדי לגלות מים חיים. דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

אחרי החגים תחל ההשתלמות בהובלתך ובהובלת תמי סמט, על ההתמודדות החינוכית עם “נערים/ות הנמשכים לבני מינם” בחינוך הדתי. פחדת לגשת למקום הזה ולדבר עליו?
מדברים הרבה על החשש מלתת לגיטימציה, חשש מלדבר ולהנכיח את הנושאים הללו, אבל לא מדברים על המחיר של הצד ההפוך, של השתיקה. המחיר הראשון הוא בגוף, נטיות אובדניות בקרב נערים ונערות שנמשכים לבני מינם. חלק מדברים על כפול מנערים אחרים, ועד מחקרים שמדברים על פי חמישה. המחיר השני, שבעיניי הוא לא פחות חשוב, הוא המחיר הרוחני. הסטטיסטיקה אומרת שנערים ונערות שנמשכים לבני מינם בסוף לא מוצאים את עצמם בתוך עולם דתי. לא רק עוברים על משכב זכר אלא גם מחללים שבת ואוכלים ביום כיפור. כך שבגלל החשש הזה מלגיטימציה, אנחנו דוחפים אותם מבית המדרש ומוציאים אותם לגמרי החוצה. המקום שאומר שהעולם הרוחני של הילדים האלו לא מעניין אותו, העיקר שלא ניתן לגיטימציה ציבורית, לא משרת בסוף גם את התפיסות השמרניות. הנערים הללו לא מרגישים בנוח והם יוצאים החוצה או חלילה וחס פוגעים בעצמם, ולכן הדיבור על זה חשוב מאוד.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
אם היית שואל אותי לפני 20 שנה איפה אהיה היום הייתי אומר לך שאעסוק בחינוך וזה אכן התגשם. לפני שנה השתתפתי בחופה של תלמיד שערך אותה הרב ישראל מאיר לאו. זכיתי להיות עד בחופה ולחתום על הכתובה. הרב לאו שאל אותי במה אני עוסק (נהוג לכתוב את משלח ידם של עדי הכתובה), השבתי לו שאני מנהל חטיבת ביניים. הוא תיקן אותי “מנהל זה לא באמת חשוב – אני אכתוב מחנך”. אהבתי את התיקון. מתפלל ומקווה שגם בעוד 20 שנה אעסוק בחינוך.


// צילומים: יוסי אלוני
מעוניינים לשתף אותנו במקום האישי שלכם? יש לכם תובנות שתרצו לחלוק עם כולם? מוזמנים להשתתף במדור החדש שלנו “שישי-אישי”. לפניות: [email protected]
עקוב
Notify of
guest
0 .
Inline Feedbacks
View all comments
דילוג לתוכן