מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
נולדתי ביפו ואני זוכרת את הנזירות מהמנזר, אשר שמרו עלי בערבים. שנים אחרי, שמרתי איתם על קשר.
מתי היית הכי מאושרת?
כשילדתי את בני הבכור.
מתי היית הכי קרובה למוות?
כשילדתי את ביתי השנייה.
מה גורם לך שמחה?
כשהתבשיל שלי ערב לחיכם של בני משפחתי.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
דצמבר 2019. הייתי בווייטנאם וקמבודיה.
מתי בכית לאחרונה?
במאי, בהלוויה של אימא.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
להיות נזקקת פיזית.
איפה את נוהגת לבלות?
חו”ל כשאפשר, חוף הים וחברים.
את מכירה היטב את אזור חדרה. עאת מחוברת לאיזור?
אני אוהבת את חדרה למרות שבמקור אני לא גרה בחדרה. יש משהו מאד משפחתי בעיר הזו ובשכונות במיוחד.
בתוך תקופת הקורונה הקשה, החלטת ללמוד פוטותראפיה. איך ההרגשה? תמיד נמשכת לצילום?
מזה 10 שנים שאני נוסעת בעולם, מצלמת ועושה אלבומים מדהימים. והכל צולם בטלפון הנייד. לכן החלטתי ללמוד באופן מקצועי יותר ונהניתי מאד. על הפוטותרפיה שמעתי מהמרצה שלי בצילום ואז ראיתי שיש קורס במכללת רופין ומיד נרשמתי. אני מרוצה מאד. זה כל כך מדהים איך אתה לומד על זוויות וקומפוזיציות בקורס צילום ואיך אתה לומד על זוויות וקומפוזיציות מההיבט הטיפולי.
הקורונה לצערנו עוד תימשך זמן. איזה תובנות את לוקחת איתך עד כה מהתקופה הזו?
פרופורציות, לנשום עד 10 לפני שמגיבים והכי חשוב לשים לב לאנשים שביום יום לא נפגשת איתם ובקורונה נחשפת אליהם. שימו לב גם על האיכות שלהם. כי יש איכויות.
עד כמה מסובך המעקב אחר חולי הקורונה באזור שלנו?
לא מסובך. כן מעמיס. אתה נאלץ לעשות זאת בנוסף לעבודת השגרה.
במה שונה המגזר היהודי מהמגזר הערבי בכל ההתמודדות עם הנגיף?
לא חושבת שהוא שונה, גם במגזר הערבי וגם במגזר הכללי נושא ההקפדה על ההנחיות לוקה בחסר.
איפה את רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
מטופלת ב-4-5 נכדים וממשיכה לנסוע בעולם.
