חן ג’נח (44), חי עם רינת בת זוגו, מתופף מקצועי, מנגן מגיל 7. התחיל לעסוק בהוראה מקצועית בתופים וכלי הקשה בגיל 17 ופיתח סגנון ושיטות לימוד וטיפול ייחודיות בתחום הקצב. ליווה אומנים, הרכבים ותזמורות בארץ ובעולם בהם תזמורת אור עקיבא, ג’אז עם יונה פלד, דרך הייסורים, זהבה בן, נדב קקון, שגיב כהן, עומר אדם, דני סנדרסון, גידי גוב ועוד גדולים ורבים. מלמד במוסדות חינוך ובאופן פרטי, מפיק ומנהל את קבוצת ג’ננה מתופפים. ג’נח הוא בנם של איריס ויוסף ג’נח, אח לאלי, אמיר ודותן ואב לאמילי.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
יש לי המון זיכרונות ילדות מדהימים מגיל 3 אבל בהקשר לשיחה, יש לי זכרון מיוחד ששייך לבחירות שלי היום. סיבוב הופעות, יחד עם תזמורת המתנ”ס, גיל 12 להערכתי, הונגריה, בעיר שנקראת “שגב”. שני הונגרים ענקיים מלווים אותי בבחירת התופים למופע מתוך מוזיאון כלי הקשה הקרוב להיכל התרבות המקומי. אני בוחר, הם מעמיסים על הגב ולא ריחמתי עליהם. הרכבתי סט תופים ענק. מעולם לא היו סביבי כל כך הרבה תופים, היו הרבה שלא הגעתי אליהם. כולי מחויך, הרגשה מופלאה, היכל תרבות יוקרתי מלא מול ילד בן 12, עטוף בתזמורת שלמה. בשיא המופע אנחנו מנגנים יצירה הונגרית, “צ’ארדש”, בניצוחו של מר יונה פלד ז”ל. מהירות היצירה מתגברת עוד ועוד, הסולנית של היצירה, עינת דמתי (שבתאי) על המרימבה שטה על הכלי. ובום הסיום! 1500 איש על הרגליים במחיאות כפיים שמרעידות את האולם ואני וצבא התופים שסביבי עומדים מאושרים ומחליטים שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
מתי היית הכי מאושר?
קשה לבחור רגע אחד של אושר. אבל, שרינת נכנסה לחיי זה בהחלט אחד מהשיאים. כמובן הולדת ביתי, ועוד רגעים בתחום המקצועי.
מתי היית הכי קרוב למוות?
יש המון מקרים כאלה, בכביש במיוחד, כאשר רכבתי על אופנוע. אפשר לומר שכאשר אתה הרבה על הכביש, מתרחשים המון ניסים. יש מקרה אחד, בו רכבתי על סוס שלא רצה לעצור בשום אופן. נאלצתי לחצות בדהירה כביש ראשי עמוס בתנועה, עוצם עיניים, שמע ישראל, ומדרבן אותו שירוץ מהר יותר. לקפוץ מהסוס היה לא פחות מפחיד. דרך אגב, עברתי בשלום.
מה גורם לך שמחה?
התפתחות היא גורם לשמחה, יצירה חדשה, במות גדולות, פרגון.
באולפן בביתו >>
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
באופן כללי, אני לא בליין גדול. אין לי דחף לטייל, מאושר במקומי, עיסוקי וביתי. הטיול המשמעותי האחרון היה לניו יורק לפני שנתיים, בו שילבתי העשרה באחד מבתי הספר הגבוהים בעולם לתופים. הייתה חוויה. אוהב מאוד את ניו יורק מרגיש בבית עם המון ביטחון. אין את החששות של אנטישמיות, כמו באירופה, הראש לא עסוק בזה. המון תרבות, מופעים בכל פינה, אוירה מדהימה, אוכל טוב וכשר וכשזה משולב עם תופים אז מה עוד אפשר לבקש?
מתי בכית לאחרונה?
כל הזמן. אני מתבכיין במיוחד לאחרונה עם המצב ההזוי של הקורונה. לגביי הדמעות הן רק שלי, כך שלא אפרט.
איפה אתה נוהג לבלות?
מה זה לבלות? לא זוכר את פירוש המילה 😊 שוב, לא בליין גדול אבל תכל’ס, הבילוי המועדף עליי זה להיות על הבמה. ואחר כך אם נשאר כח, איזה פאב עם בירה קרה.
מהי אור עקיבא בשבילך?
אור עקיבא היא יהלום לא מלוטש. במיקום מושלם, רק חבל שמשהו לא עובד פה נכון. כל חיי אני פה, תרמתי לאור עקיבא יותר מכל מקום אחר, ייצגתי את העיר בכל במה שאני מנגן עליה, אבל לצערי אני מרגיש שלא מספיק מפרגנים לאנשי המקום.
קאבר עם נגנים מרחבי העולם שפרסם השבוע >>
מהי מוסיקה בשבילך? חוץ מתיפוף, למה עוד אתה מתחבר?
מוסיקה בשבילי היא דרך חיים, היא כל מה שאני. להיות מוסיקאי בישראל זה לא דבר פשוט אבל כנראה לא משנה מה, מוסיקה היא החיים. אני מתחבר לכל מה שקשור ליצירה, אומנות, ציור, פיסול. מתחבר גם לפשטות, למכניקה. מצד שני, אני מאוד טכנולוגי, חדשנות, מתחבר למציאות מדומה, משחקים ברשת. אם לא הייתי מתופף/מוסיקאי יתכן שהייתי יוצר משהו בתחום אחר.
איך הקורונה משפיעה על לימוד נגינה בימים אלה ועל ההופעות שלך?
הקורונה השביתה אותנו ואת תחום התרבות לגמרי. מאוד קשה עם התחושה שצריך להניע מחדש את הגלגל. המומנטום היה בשיאו ב-2019. המופע “מוב ל’ה גרוב” שבר שיאים, היינו הצוות הכי מבוקש בישראל על הבמות הכי גדולות. דואג כמובן גם לכל צוות הנגנים שרצים איתי שנים את המרתון. מקווה שנחזור במהרה להמשיך להוביל את הקבוצה המדהימה הזאת שנקראת ג’ננה שהיא חלק מהמשפחה שלי. פיתחנו כמה פעילויות בהתאם למצב, בתוכנית מצולמת הנקראת “לסביבה באהבה”, סדנה לבניית כלי הקשה ממוחזרים הקיימת בדף בפייסבוק של ג’ננה מתופפים. התוכנית המצולמת חינמית ואנו מציעים אותה לכל מי שרק רוצה. יש מידי פעם הזמנות לפעילות זום בנושא אך אני לא מאמין גדול בזום. מעדיף לראות את הקהל ולהתרגש ביחד. מאחל שבקרוב הכל יחזור. תשמרו על עצמכם שנעבור את זה כבר. אחרת אני אחזור לבמה עם מקל סבא במקום מקל תופים.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
התחלתי לתופף בגיל 7 ועדיין… בתקווה שאמשיך גם בעוד 20 שנה ויותר…הרבה יותר…
