לירון קיקוס פריד, תיכף בת 40, בשלנית כפייתית, נשואה למוטי ואמא לשני מופלאים. נולדה באור עקיבא ומתגוררת בה, בתיכון למדה בכפר סבא. מגיל צעיר ידעה שתלמיד בישול וצילום (“זה היה מאוד ברור לי”). בצבא שירתה כצפט”ית (צופן פענוח טלגרף) במודיעין ועבדה במקביל כדי לחסוך כסף ללימודים. חודש אחרי שהשתחררה, החלה ללמוד צילום ולאחר שנה פרשה ונסעה למזרח. חזרה עם 36 סרטי צילום לפיתוח. לא עברו שבועיים ונרשמה ללימודים ב”בישולים”. המורה שלה שלחה אותה לסטאז’ באורנה ואלה והיא נשארה שם חמש שנים (“זה המטבח שעיצב אותי ואני מודה לו עד היום”). בהמשך עבדה גם במסה, בכתית ובמסעדת שף נחשבת באוסטרליה. היום, יצאה לעצמאות ומבשלת לאנשים בביתם, קייטרינג לאירועים קטנים, סדנאות ועוד.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
זוכרת במיוחד את ימי שישי כילדה. אמא על הסירים, ריח של לחם וקציצות בכל הבית, אבא שוטף, חווה אלברשטיין ברקע, אני שרועה על המיטה שלהם, מתחממת מקרני השמש. ריחות ותחושות שקשה להעביר במילים. אושר.
מתי היית הכי מאושרת?
בהיריון הראשון שלי. הייתי בהיי, הלכתי על עננים, לא פלא שנולד הקסם הזה.
מתי היית הכי קרובה למוות?
לא יודעת, מקווה שאין לו תוכניות בשבילי בזמן הקרוב.
מתי בכית לאחרונה?
תנו לי סדרה טובה בנטפליקס ואני מייבבת כמו ילדה.
מה גורם לך שמחה?
האמת, קל ממש לשמח אותי. שני דברים בעיקר – המשפחה שלי ומילה טובה. אם זה מגיע ביחד אז בכלל מעולה.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
בתוך כל הקורונה הזאת לקחנו חופש ונסענו לקמפינג באכזיב. אנחנו כמה משפחות שמטיילות יחד באופן קבוע וזה עושה טוב לכל המשפחה. מתים על קמפינג. הילדים מחכים לזה בטירוף.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
אין לי פחדים גדולים ולא חלומות גדולים. מאוד מחוברת לכאן ועכשיו, משתדלת ליהנות ממה שיש ולהודות על זה.
איפה את נוהגת לבלות?
אצלי במטבח, וכשאני כבר יוצאת ממנו תמצאו אותי במטבח של אחרים.
מהי אור עקיבא בשבילך?
זכרון ילדות שלי מהשכונה בבן גוריון: כל ילדי השכונה מתקבצים למטה, שמיכות פיקה פרוסות על הדשא, כמה משחקים, ההורים מדי פעם מציצים בחלונות, ככה עד שיורד הערב. מדי פעם משלוח מאמא ,שלא נשכח לאכול. הייתי מאושרת. בעיניים של ילדה בת שש זה היה עולם קסום. ימים שלא יחזרו. היום לך תיתן לילד שלך להסתובב לבד בגיל כזה.
להיות מבשלת אישית. איך הכל התחיל?
אחרי 15 שנה במסעדות בתל אביב, עזבנו ועברנו למושב, ואז נכנסתי להריון. הבנתי שאצטרך לעשות שינוי. יום אחד, חבר מלונדון התקשר ואמר שהבוס שלו מישראל מחפש מבשלת. ישר סירבתי. כל החששות והפחדים צפו ופחדתי שאולי לא יאהבו את האוכל שלי, אולי אני לא מספיק טובה. קמתי בבוקר והתקשרתי אליו. זהו, קופצים למים העמוקים, הרי לשחות אני יודעת. עבדתי אצלם כמה חודשים בתל אביב. מאז הכל היסטוריה.
חגים לצד קורונה, איך זה השפיע על העבודה השוטפת?
בפברואר פתאום הכל נפסק, בבת אחת. אנשים לא הבינו מה זה הדבר הזה, היו מבוהלים. חודשיים של שקט, מעט עבודה. בסגר, כשהילדים היו בבית, פתאום הבנתי כמה חשובה היתה ההפסקה הזאת, בשביל כולנו. נהניתי מכל רגע. לאט לאט חזרה העבודה ועכשיו יש התעוררות והביקוש עולה. מאוד משמח.
מה זה אוכל בשבילך?
אוכל ליווה אותי כל החיים. גדלתי בבית מרוקאי, אצלנו אוכל = אהבה, מה הפלא שאני נקשרת ללקוחות שלי?! זה לא רק עבודה. זה חיבור, זה הצורך לתת, זה תמצית הרגש. זו עבודה קשה אבל עם סיפוק גדול בצידה . בעיני זו זכות גדולה לבשל לאחרים.
מה את אוהבת בעבודה שלך?
וואו, הכל! את האנשים שאני פוגשת דרך האוכל, לראות את העיניים שלהם, שהם אוהבים משהו, לשמוע ילדה בת ארבע אומרת לי שהאוכל שלי עושה לה נעים בבטן, לקבל הודעה מאבא שעשיתי סדנה אצלו בבית, שמספר איך זה קירב בינו לבין הבנות שלו. אוכל זה קסם, אפשר לעשות איתו שלום בין מדינות.
איפה את רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
פעם היה לי חלום להיות מבקרת מסעדות. מי יודע, אולי זה עוד יקרה.
