מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
מאזור גיל 6, אולי 7, בדרך כלל אומרים שזוכרים אירועים מכוננים כמו טראומות וכאלה, אז כן, לגמרי טראומה. נסעתי באופניים לקנות חלב מהמכולת בשכונה, נשמע כאילו גדלתי בשנות ה-70, אבל שכונת בית אליעזר הישנה בנתניה הייתה משהו כזה גם בשנות ה-90. ככל הנראה נרדמתי תוך כדי רכיבה על המדרכה והתנגשתי ברכב חונה. כאב לי אבל לא חשבתי שזה משהו כל-כך חריג אז המשכתי במשימה והגעתי למכולת, לא זוכר שהמוכר שם לב והכל היה רגיל. רק כשהגעתי לבניין, הסתכלתי במראה בלובי הכניסה וראיתי שכולי מכוסה בדם. פתחתי את הסנטר.
מתי טיילת פעם אחרונה ולאן?
בארץ – בדצמבר, הייתי באילת אבל בנופש שונה. יותר טבע והרים, שמורות סובב הרי אילת. חווינו את העיר באופן שונה. בתקופת הקורונה, פתאום מכירים את הטבע יותר מקרוב.
מה גורם לך שמחה?
תחושת שמחה זה משהו מאוד אמורפי אבל לדעתי אני מרגיש באמת שמח כשאני מרגיש פעיל, יעיל, כשאני משיג משהו שעמלתי עליו הרבה זמן. באופן כללי אני מאוד מתחבר להרגשה של מיצוי ובעל עשייה.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
אני מאוד אוהב לטייל בחו”ל. כשהשתחררתי לא עשיתי טיול ארוך בגלל שרציתי להספיק להתחיל ללמוד באותה שנה ולא לחכות שנה שלמה, אז החלטתי שבמקום טיול אחד ארוך, אעשה טיולון כל שנה. בכל סמסטר קיץ, כשהיה לי חופש מהלימודים, הייתי טס למקום אחר. בהתמחות הספקתי גם כן לטייל בכמה מקומות. בסך הכל הספקתי עד היום די הרבה מדינות ברחבי העולם. בפעם האחרונה שטיילתי היה בירח דבש בסוף 2019, רגע לפני הקורונה. היינו בפיליפינים וקינחנו בסינגפור. חודש של חלום.
איפה אתה נוהג לבלות?
“נוהג לבלות” זה מושג נדיר בגילי המופלג. אחרי גיל 30, מקומות הבילוי נראים מיותרים ומייסרים. הבילויים מתחלפים במסעדות, בצפייה במשחק עם חברים בבית על פיצה, במפגש זוגות אצל מישהו בעל האש. בעיקרון הכל סובב סביב אוכל סך הכל.
מהי חדרה בשבילך?
כשהגעתי לעבודה בתל אביב היה מאוד מוזר לכולם שאני גר כל כך רחוק, רוב האנשים מהמרכז קמים ב-8:00-9:00 בבוקר בזמן שאני שם שעון מעורר ל-5:00 או 5:30. ובדיחות על חדרה וכאלה. אני וזיו אשתי דווקא שגרירים טובים לעיר. סך הכל אנחנו אוהבים את חדרה. אחלה חופים, המשפחות והחברים שלנו כאן. העיר מתפתחת ולא חסר לנו כלום. כמובן שתמיד יש מה לשפר, מקומות בילוי. למשל, אני מאוד מחכה שיפתחו את הסינמה, זה 4 דקות הליכה מהבית וחלום שלי ללכת ברגל בפיג’מה לראות סרט בקולנוע. אנחנו פחות אנשים של העיר הגדולה ואנחנו ממש אוהבים לגור פה. סך הכל, כל חיי אני כאן. זה הבית. אחלה חדרה שבעולם.
למה דווקא ראיית חשבון?
התחלתי ללמוד מיד אחרי שהשתחררתי ואני לא בטוח עד היום מה הניע אותי לתחום הזה. זה לא שהייתי מצטיין במתמטיקה, אפילו הייתי 3 יחידות. אבל מבין כל שאר המקצועות זה היה נראה לי בול עליי. למדתי במכללת שערי מדע ומשפט. עבדתי כמנהל בר וכמאבטח בבית המשפט במקביל. התקבלתי לפירמת רואי החשבון סומך חייקין KPMG שבה אני עובד מזה 3 וחצי שנים בתור רואה חשבון בתחום המיסים העקיפים. במקביל, אני מזה כשנתיים מרצה במכינות במכללה, היכן שלמדתי את התואר, בקורס מבוא לכלכלה בו אני מלמד מושגים בסיסיים במיקרו ומאקרו לסטודנטים שמבקשים להתחיל ללמוד במכללה. כשהשתחררתי הייתי מסופח לגדוד במילואים שהתפרק זמן קצר אחרי השחרור. לא הספקתי להכיר אף אחד, אפילו לא את המפקד שלי. אפילו את המספר שלו אני לא זוכר. וככה הייתי תלוי שנה לערך. לא התלוננתי כי הייתי שקוע עמוק בלימודי ראיית חשבון התובעניים. עד שיום אחד צלצל אליי המג”ד לשעבר, הציג לי את הגדוד- גדוד “נעם” 997 חוד החנית של מחוז דן בפיקוד העורף. כחייל לוחם ביחידת רגלים, שרגיל בכל תרגיל להסתער על הרים ולעשות סיורים באיו”ש היה לי בהתחלה קצת מוזר. אבל ראיתי בזה הזדמנות לעשות משהו שונה. לשמחתי מאוד התחברתי לעשייה, לאנשים.
מהו הרגע הראשון שאתה זוכר מהתפרצות הקורונה בישראל? ומתי ידעת שזו הולכת להיות תקופה מאתגרת מבחינת העשייה של פיקוד העורף?
מבחינתי בשונה מהרבה מאוד אנשים, הקורונה לא עצרה לי את החיים, להיפך. השנה הזו הייתה אחת העמוסות בחיי. אני זוכר שכחלק מהטיולים בחו”ל השנתיים שלי אני וחבר קרוב תכננו לעשות טיול בווינה וגרמניה בג’יפ שנשכיר ונחרוש את האזור. עשינו טיול דומה בעבר בגאורגיה. כשהתחילו לדבר על הקורונה בעולם לא האמנו שזה יגיע לפה או שזה יגיע לממדים כאלה ועדיין ישבנו ובנינו את המסלול והטיול אפילו במהלך חודש פברואר. אבל משום מה התמהמהנו עם הזמנת הכרטיסים. בתחילת ההתפרצות כבר היה ברור שאין לאן להתקדם עם זה. במשרד הוחלט לשלוח 90% מהעובדים לחל”ת והשאירו אותי ועוד 2 עובדים במחלקה לתת מענה לעבודה השוטפת. מצאתי את עצמי נוסע למשרד ברכב מוקדם בבוקר וחוזר מאוד מאוחר בכבישים ריקים מרכבים ורחובות ריקים מאנשים. כשהתחיל הרעיון של פתיחת המלונות למחלימים, למבודדים ולעולים חדשים היה ברור מאוד שלא מדובר בתקופה קצרה והולכת להיות שנה עמוסה בכלל ולי כמפקד בפיקוד העורף בפרט. ככה התקדמתי במהלך השנה – מזגזג בין המשרד והעבודה השוטפת של כל הצוות שאיננו נמצא לבין תעסוקות ארוכות במלונות. פתחנו את מלון מטרופוליטן בתל אביב ובגל השני את פאבליקה בהרצליה. זה היה מאוד מוזר. הוכשרתי לחלץ לכודים מתחת להריסות ועכשיו פתאום, לפתוח מלון קורונה, זאת משימה לא פשוטה בכלל, משהו שלא הכרתי ולא האמנתי שאצטרך לעשות. אבל כמו כל משימה בעורף, אנחנו מגיעים נכונים להירתם ולעזור. אני מדבר בשם כמובן כל חיילי ומפקדי פיקוד העורף, הספקתי לראות לא מעט גדודים וחיילים ונתקלתי בחריצות, בנכונות של אנשים לעזוב את המשפחות והעבודה בזמנים האלו ולהירתם למשימה הלאומית הזאת. בגל השלישי פיקדתי על מלון דן פנורמה. בכל פעם מחדש החיילים והמפקדים באו במלוא הרצינות והמוטיבציה. ואם כל הבלגאן הזה לא מספיק, גם היו לי קורסים שהייתי צריך להעביר בין לבין. אז הייתי מסיים ישיבה עם מנכ”ל המלון, רץ לחדר מוריד את חולצת המדים ונשאר עם הטי-שירט ומעביר שיעור בזום. בהפסקות בודק שהכל בסדר ולא קרה איזה קרייסס. בקיצור, חוויה.
איך נראה יום סטנדרטי במלונית הקורונה? עם מה מתמודדים?
העבודה היא בעיקר משרדית. אנחנו בונים חמ”ל באיזה חדר ישיבות או אולם מנותק מהמבודדים/מחלימים. בונים חסימות וכל הלוגיסטיקה מסביב. מציבים מחשבים, טלפונים וקשרים ומחברים מסך למצלמות במלון ומנהלים את כל האופרציה הזאת ביחד עם צוות המלון. יש לו”ז מאוד מסודר שעובדים לפיו- באיזה שעות מעבירים תמונת מצב של כלל השוהים לרמה הממונה. בין אלו שעות הסמב”צים מבצעים שיחות יומיות לכל אורח במלון. ישיבה יומית עם צוות המלון בנוגע לצפי הגעת ועזיבת אורחים, כמות ארוחות, בעיות לוגיסטיות וכד’. אלו דברים שלמדנו ופיתחנו תוך כדי תנועה מגל לגל איך להשתפר ולהתייעל, גם אנחנו וגם צוות המלון שהתסריט הזה היה חדש לכולם, הכל על מנת שהשהות של האורחים תעבור באופן המיטבי ביותר עם הכי פחות בלת”מים. במהלך הגל השני במלון פאבליקה פתחנו את המלון למחלימים ובין היתר הייתי אמון על ציוות החדרים. מי ישן עם מי. עשינו מעין קריטריונים שלפיהם אנחנו מצוותים את המחלימים, 2 בכל חדר על מנת לאפשר קיבולת מרבית במלון. אז הייתה חלוקה לפי גיל- בדרך כלל מבוגרים אצוות ביחד, צעירים ביחד. השתדלנו גם לפי דת. כמובן גברים-נשים. הפרדנו קומות לגברים, לנשים וקומות למשפחות. מעשנים ולא מעשנים וכד’. אתה צריך לדאוג למיטת תינוק כשאתה יודע כשמגיעה משפחה עם תינוק. אתה צריך לוודא שיש להם אוכל מספיק. גם בגל הראשון התמודדנו עם בעיות מיוחדות- היינו אמונים על משימת קליטת העולים בקורונה כמשימה לאומית. העולים שממשיכים להגיע ארצה, אולי אפילו באופן נמרץ יותר מבדרך כלל, צריכים להיקלט באופן כזה שמחד צריך לשמור על הבריאות של הציבור ולאפשר את קיום המשימה שלשמה התכנסנו וזה לבודד את אותם העולים במלון אך מאידך, לוודא שהאופן שזה מתבצע לא תעיב על הרושם הראשוני שלהם כעולים לישראל. גייסנו חיילים דוברי שפות שונות, בעיקר רוסית על מנת שיוכלו לבצע שיחות יומיות עם כל האורחים. גייסנו תרומות של חטיפים וממתקים ששלחנו לחדרים עם ילדים. בעזרת הסוכנות היהודית סיפקנו משחקים והפעלות לחדרים. זה היה ממש מרגש לראות שבתקופה הקשה הזו בכל העולם, בישראל ידענו לעטוף את העולים ולהתגאות בעשיה הזו. צריך בסופו של דבר להודות, זאת תקופה מאתגרת מאוד שאנחנו בתור גדוד ידענו לקחת את המשימה כהזדמנות להשתפר ולהכין אותנו טוב יותר לחירום. הרי בשנה רגילה אני יכול לספור על יד אחת את כמות ימי המילואים שכל חייל מבצע.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
יש לי חלום כזה שבעוד כמה שנים, אוכל מבחינה כלכלית לעבוד חצי מהזמן וחצי שני להתנדב. אני מוצא את זה מאוד מספק. אז לצורך העניין בעוד 20 שנה בגיל 50 כזה, בעל משרד עצמאי שמשקיע חצי מהזמן בעבודה וחצי מהזמן בהתנדבות בכל מיני מקומות. וכמובן בזמן איכות עם הילדים והנכדים בעזרת ה’. אני חושב שבסוף, מעבר לכל הקשיים והלחצים בשנה הזאת, למדתי להכיר את עצמי טוב יותר, את ההתמודדות שלי במצבי לחץ, את הדרך בה אני פועל כששמים עליי אחריות. אם בעבודה ואם במילואים. ובסך הכל צריך להגיד תודה על הכל, על ההזדמנות להיות חלק מההיסטוריה, על הדברים הטובים והפחות טובים. ככה חינכו אותי, הכל לטובה. ותודה גם על הכתבה הזו. אם יש משהו שחשוב לי להעביר ככה לסיום, זה שלמרות שיש דברים שאנחנו פחות אוהבים, יש כאן אנשים טובים, אנחנו אנשים מאוחדים במיוחד בתקופות כאלו שרוצים שהיה טוב וזה לא מובן מאליו וצריך לזכור את זה גם בתקופות הפחות טובות.
