מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
לא עולה לי משהו מלבד האופן שבו סבתא שלי אתל ז”ל היתה קוראת לנו “מתוקים” במבטא אמריקאי כשהיתה רואה אותנו. אני זוכר שבשבילי היא הייתה סוג של פיה, שיער ארוך לבן ופרוע, ופנים שתמיד מחייכות.
אפרופו זכרונות, זכרון יחסית קרוב: בתחילת 2010 קרו לי שני אירועים משמעותיים, התחתנתי עם תמי, והמסיבה המופלאה שהייתה לנו גם הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את אחי ערן. ערן באותה תקופה היה בזוגיות ארוכת שנים עם מייקל, חבר קנדי שהכיר בישראל. מיד אחרי החתונה ערן ומייקל נסעו למונטריאול לנסות ולבנות שם חיים. כעבור חודשיים קרה אסון נורא, בין השניים התפתח ריב אוהבים ומייקל הרג את ערן. המוות של ערן טלטל את החיים שלי, חשתי אובדן אמון באנשים ובעצמי והמנוע הפנימי שעד אותו רגע הוביל אותי נדם. נכנסתי לתקופה בה המוזיקה והטיפול נדחקו לצד והתמקדתי בלהקים משפחה ולהרחיב את העסק. לאחר כמה שנים האבל על ערן הטשטש ובשלב מסוים חזרתי לנגן בס בהרכב רוק ישראלי, שאיתו גם ביצעתי שני שירים שלי. מאז שחזרתי ליצור ולשיר מלווה אותי תחושת ניצחון מתוקה שאני יכול להתחיל לפסוע שוב עם הלב שלי, ומכאן גם השם PACEMAKER (קוצב לב).
מתי היית הכי מאושר?
קשה לי להצביע על רגע מסוים בעבר, כי היו הרבה כאלה, היו גם כאלה שחלפו בין רגע אבל נשארים איתי עד היום. אם זה הרגע שבו נעם הבן הבכור שלי נולד, או רגע ספונטני בו ראיתי את שני הבנים שלי מחבקים זה את זה בפשטות בזמן טיול כיפי בטבע. בסוף זה מסתכם בלהצליח לחוות את הרגע ולדעת להודות עליו.
מתי היית הכי קרוב למוות?
כשהייתי בהודו טיילתי לבדי באזור חבל פרוואטי, בגלל שזה היה בחודשים נובמבר-דצמבר האזור היה יחסית דל במטיילים. באחד מימי הטיול החלטתי שאני עושה לבדי יום טיול מדיטטיבי לפסגת הר הקרוי קיריגנגה. התארגנתי ויצאתי לדרכי מלא התרגשות וציפייה. כמובן שהיה לי גם נוח לשכוח את העובדה שלא הייתי מהמצטיינים בניווטים בצה”ל, בלשון המעטה. לאחר כשעה של הליכה הגעתי לפיצול בשביל, והמשכתי ללכת בכיוון שנראה לי נכון. לאחר זמן, השביל נעשה צר יותר ולאט לאט הטשטש בתוך הסבך. בשלב מסוים כבר לא ידעתי איפה אני, ניסיתי לחזור חזרה לחפש את השביל ולא מצאתי אותו. לאחר שעתיים נוספות של התברברות וטיפוס מעלה ומטה, מצאתי את עצמי מותש, נאחז בשורשים שבוקעים מצלע מהר כשנהר גועש נמצא 50 מטר מתחתיי. ניסיתי לצעוק, אולי מישהו ישמע אותי אבל לא היה אף אחד. בכוחות אחרונים הצלחתי למצוא קרקע יציבה ולאחר חצי שעה נוספת של חיפוש מצאתי סוף סוף את השביל שלקח אותי חזרה אל הכפר. יומיים אחר כך קמתי בבוקר ולקחתי פורטר איתי ועלינו יחד לפסגת ההר.
מה גורם לך שמחה?
רגעים פשוטים, יצירה, מוזיקה, ריקוד, בילוי משפחתי או מפגש עם חברים.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
היינו לא מזמן בטיול לשמורת טוף וולקני בכרם מהר”ל, יש משהו שלגמרי תפס אותי במקום הזה.
מתי בכית לאחרונה?
לפני שבועיים בערך, מישהי אמרה לי משהו שריגש אותי.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
לאבד את היכולת להתחבר לעצמי וליצור משהו חדש
איפה אתה נוהג לבלות?
בג’אמים עם מוזיקאים מהאזור.
מתי התחלת ליצור מוסיקה?
הסיפור שלי עם המוזיקה התחיל בערך בגיל 16, תיכוניסט באמצע שנות ה- 90, כשחברים מהכיתה החליטו להקים להקת רוק כבד בשם Self Destruction ולא הצליחו למצוא בסיסט. מיד נכנסתי לואקום שנוצר והשאר היסטוריה.
איך הקורונה השפיעה עליך?
מבחינת המוזיקה, השפיעה מאוד, ההופעה הראשונה שלנו היתה ממש עם פרוץ הקורונה וזו גם הייתה ההופעה האחרונה שלנו. רצינו מאוד להופיע בשנה האחרונה.
מבחינת פרנסה, למזלי העסק שלי עוסק במתן שירותי מחשוב כך שהביקוש לא נפגע והצלחנו לעבור את התקופה ללא פיטורים או הוצאת עובדים לחל”ת. יחד עם זאת לא מעט לקוחות שלנו נפגעו והיה להם קושי לעמוד בתשלומים, מה שיצר קשיי תזרים גם אצלנו.
היום אתם בפסטיבל הופעות קהילתי. זה האירוע הראשון שאתם יוזמים, נכון?
כן, היום זו יריית הפתיחה, רקמנו מערכת יחסים מיוחדת עם הארול שבמשמרות. הם התחברו מאוד לרעיון שמדובר בקואופרטיב קהילתי של יוצרים והסכימו להעמיד את המקום לרשותנו כדי שנפיק בו אירועים.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
קשה לי לנתק את השאלה הזאת מהשאלה איפה העולם יהיה בעוד 20 שנה. יש כל כך הרבה מה לעשות פה. מוכן להסתפק במשאלת לב שאני, המשפחה שלי, והעולם שסביבנו נמצא את הדרך כולנו לחיות עם פחות אלימות ועם יותר אהבת חינם.
