אלונה קרני גלמן (39), נשואה לאלון ואם לשני ילדים (דין בן 11, ואפריל בת 7.5), בעלת סטודיו לצילום מסחרי ונראות דיגיטלית, מתגוררת בחדרה. הסטודיו מתמחה בצילומי סטילס ווידאו עסקיים בתחומים הבאים: תדמית, אדריכלות ועיצוב, עולם הסטייל לייף – מוצרים וקולינריה. עובדת עם מגוון רחב של עסקים: מעסקים קטנים עד לחברות גדולות וארגונים. מאוד אוהבת לבוא במגע עם בעלי עסקים, לשמוע על צרכיהם, חלומותיהם וחששותיהם. יחד איתם, בונה את המענה המדויק והנכון. משתמשת בכלים טכניים מקצועיים כמו פיסול באור, ומביאה איתה ידע וניסיון בסטיילינג, בחירת פרטי לבוש ואיפור, ושילוב הכל עם אינטואיציות וטביעת עין ייחודית.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
השאלה הזו זורקת אותי לזיכרונות של הילדה הקטנה בת ה-4 שגדלה באוקראינה. גרנו בעיר קטנה ציורית ששמה אוז’גורוד, יחד עם אחותי שצעירה ממני ושני הוריי שעשו עבודה מעולה בהתחשב בתקופה. אמא שלי היוותה עבורי השראה, הייתה הנשמה של הבית, אישה קשובה ואכפתית. הרגעים שזכורים לי היטב הם הרגעים בהם בילינו זמן איכות, אני ואבא שלי. הוא נהג לקחת איתנו את מצלמת הלייקה שלו, היינו מתיישבים על ספסל או מסתתרים מאחורי שיחים כדיי ללכוד פריימים מיוחדים. לאחר כמה שעות צילום היינו מפתחים את התמונות בחדר חושך בו כל הקסם היה קורה. אני זוכרת את ההתפעלות שלי כאשר על דף נייר לבן הופיעו דמויות, צללים ומבנים שצילמנו. באותם הרגעים ידעתי: כשאהיה גדולה אני רוצה להיות צלמת.
מתי היית הכי מאושרת?
להיות מאושרת זאת החלטה להיות מאושרת. האושר הוא הרגשה ותחושה, הוא לא נמצא בחוץ ולא קונים אותו בסופר. הוא בתוכני עמוק בפנים. אני חווה אושר ורואה אותו, מזהה אותו ומקרבת אותו אליי. אני מאושרת מכל דבר קטן שקורה. למשל הבוקר ילדיי התעוררו וקפצו אליי למיטה, חיבקו ונישקו והיה לנו “רגע” – האין זה אושר? או למשל כשאני יוצרת משהו, אני מקפידה על כל פרט ופרט ואז בקצה השני יש לקוחות והם מזהים את ההשקעה והם מתרגשים יחד איתי מהרעיונות שצצים לי. אושר טהור.
מתי היית הכי קרובה למוות?
סביב גיל 15 ,חודש פברואר, רצתי לברך חברה טובה שחגגה יום הולדת. בזמן חציית כביש וכנראה בגלל הגשם הכבד, פגע בי רכב. מהעוצמה עפתי באוויר והתעוררתי בבית חולים. זוכרת תמונות מוזרות שרצו לי בראש, אולי חלומות או שאולי תחושות שהתערבבו עם כאבים בכל הגוף. אני בריאה תודה לאל, הייתה פגיעת ראש וזעזוע מוח. יצאתי מהתאונה שלמה בנס.
מה גורם לך שמחה?
אם אענה בלי לחשוב מידי הרבה אומר: הילדים שלי, המשפחה האהובה שלי והחברים התומכים שלי. וזו לא קלישאה, זאת האמת. אם אתעמק ואחשוב : רגעים בהם אני יוצרת, מצלמת ומתעדת: בהם אני חווה הכי הרבה שמחה.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
לרוב אני משתדלת לטוס לפחות אחת לשנה, בגלל קורונוש. זה לא קרה. כבר שנתיים לא יצאתי מהארץ. אממה, ארץ ישראל שלנו כל כך יפה ומיוחדת במינה. לפני שבוע יצאנו לקמפינג בבורות לוץ שבהר הנגב. אני, זוגי ושני הילדים שלנו. נסענו לצפות במטר מטאורים, חוויה קסומה וסופר מומלצת לאוהבי הז’אנר.
מתי בכית לאחרונה?
אני בוכה הרבה, אין יום שאני לא בוכה יותר נכון. לרוב אני בוכה מסרטים, סדרות והבכי שהכי מזוהה איתי הוא בכי מההתרגשות. אני מתרגשת מאהבה של ילדיי ומאהבה אל ילדיי. אפשר לסכם ולומר שאני בכיינית סדרתית.
מהו הפחד הכי גדול לך?
אני פוחדת קודם כל לאבד אנשים שקרובים לליבי. פחד נוסף הוא להפסיק לחלום. יש לי מוטו: אני חולמת בגדול ומגשימה את החלומות שלי. ואיך עושים זאת? לפניכם השיטה שעובדת לי: אני לוקחת חלום גדול ומפרקת אותו לחלומות קטנים ואז מה שנותר זה להגשים אותם אחד אחרי השני.
איפה את נוהגת לבלות?
אני מאוד אוהבת לבלות בחיק הטבע, אהוב עליי במיוחד נוף מדברי. אני וזוגי אוהבים לבקר במסעדות שף מצד אחד, ומצד שני לטייל בשוק הכרמל ולזלול במזנוני רחוב. הטעמים והריחות מתערבבים, הווייב בשוק מטורף כזה שגורם לי לרצות להישאר שם.
מהי חדרה בשבילך?
היא בית. עם השנים כעצמאית גיליתי שמאוד נוח לי במיקום שלי, אני נמצאת באמצע בין הצפון לבין מרכז הארץ כך שזה לא מהווה שום בעיה עבורי.
איך הפכת תחביב למקצוע?
בזכות אהבה ותשוקה לתחום הצילום. אני מאמינה גדולה באור, בעיניי אור זה הדבר הכי חשוב בצילום. ברגע שהבנתי אור וידעתי איך להשתמש בו, נהייתי מדויקת יותר והתמונות הפכו להיות טובות יותר, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה טכנית. התחלתי לצלם תמונות שמעבירות רגש או תחושה מסוימת כדי לגעת בצופה ולגרום לו לאהוב את התמונה ולזכור אותה. לקראת גיל 30 עשיתי הסבה מתחום הכלכלה והשיווק והפכתי לצלמת סטילס עצמאית וכששואלים אותי היום כמה ילדים יש לך אני עונה: ”שלשה ילדים, מתוכם שניים שנשאתי בבטן ואחד שהפך מחלום ילדות למציאות- העסק שלי“.
היום, כל אחד שולף סמארטפון ומצלם. איפה זה פוגש את הצלם המקצועי?
אני מגלה כל כך הרבה אנשים שמצלמים באמצעות סמארטפון והאמת מתקבלות תמונות לא רעות, אבל… בעזרת ההנחיה והסדנאות שלי שמתאימות במיוחד לאנשים שמצלמים באמצעות הטלפון הנייד, רמת הצילום משתפרת פלאים. צריך להבין אור, קומפוזיציה ועוד הרבה פרמטרים לפני שעושים “קליק”.
לקחת את הצילום צעד אחד קדימה ואולי אפילו שניים. מה את מגלה על עולם הצילום לאורך השנים האחרונות?
הכל כל הזמן משתנה. אין ספק שהטכנולוגיה והמצאת הסמארטפונים פגעה במכירות של יצרני מצלמות ה-DSLR והעדשות המקצועיות והיום הרבה מיוצרי תוכן למדיות חברתיות מסתפקים בצילום בסמארטפון. אני לומדת וחוקרת את השוק ומתאימה את עצמי אליו. כלומר יש לי לקוחות איתם אני עובדת בריטיינר והצילום נועד לקדם את העסק שלהם לכן הם לא יוותרו על צילום איכותי ומקצועי לצורך פרסום.
איך את מאזנת בין עולם המדיה והסמארטפון לבין בית, משפחה והמקום האישי שלך?
הבחירה לפתוח עסק בתחום הצילום ולהפוך להיות עצמאית היתה בזכות האהבה שלי לצילום מגיל צעיר ובזכות אהבות חדשות שילדתי: הילדים שלי. העזתי לקום ולעזוב את עבודתי כשכירה כדי להיות גמישה יותר בשעות העבודה ולהיות שם עבור הילדים שאז לפני 8 שנים היו ממש קטנים. יש לי לו”ז די מסודר, אני מקדישה כ-6 שעות ביום לעסק ואת יתרת הזמן לילדים, לבית ולפעילויות פנאי. האמת שעם הזמן זה הופך להיות קל יותר וברור יותר. בהתחלה היה הרבה יותר מאתגר, לכן נדרשתי לתת מעצמי הרבה יותר והיו תקופות בהם הרגשתי שיש חוסר סדר.
איפה את רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
אני אוהבת ללמוד ולהתפתח ואם לומר את האמת, הייתי רוצה ללמוד קולנוע ולהיות בימאית. אם אלך עם הכיוון של העסק – אז אמשיך ללמד. הייתי שמחה להיות ארט דיירקטור על סט של צילומים. חלום נוסף הוא תערוכות יחיד מתחלפות ברחבי העולם.
