שני שטלריד (47), אמנית יוצרת, אמא של עמית וללי, נשואה לסימון, תושבת בנימינה. בוגרת הגימנסיה גן-נחום בראשון לציון, שרתה בצריפין והמשיכה לאוניברסיטת תל אביב ל-5 שנים בהן סיימה שני תארים ראשונים בספרות אנגלית ובחינוך ותעודת הוראה. 15 שנים שימשה מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון ובשנת השבתון, קצת אחרי גיל 40, פרשה לטובת אקטיביזם חברתי והיתה יו”ר עמותה לנפגעי תקיפה מינית. מוסמכת משרד הבטחון ומרצה, משתתפת קבועה בפאנלים טלוויזיוניים בנושא, התארחה בכנסת ובבית הנשיא, הרימה קמפיינים ויראליים הרבה לפני מי-טו ובגדול, הייתה עמותה של אשה אחת ונחשפה ליותר מדי כאב של יותר מדי אנשים.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
שאלה מעולה כי יש לי זיכרון בעייתי מאד. חושבת שאפשר לעשות מחקר רציני על המוח המדחיק שלי. מזמן הבנתי שכשאת מרחיקה עצמך רגשית בשביל לשרוד, אי אפשר לחבר זיכרונות. אם אין רגש, זה לא נטבע בזכרון. יש לי שברירי זיכרונות שחלקם, עם הזמן, הפכו לשברירי סרטוני זיכרונות. כמו תמונות סטילס שהתפתחו לתחילת סרטונים. כדי להבין כמה הזיכרון שלי דפוק, אולי שווה להזכיר שחידשתי קשר עם חברת הילדות הטובה ביותר שלי שסיפרה לבעלי שהיא לא הוציאה רישיון עד גיל מאוחר, כי היתה לה נהגת. היא סיפרה ואני הקשבתי. כאילו אינני קשורה לסיפור שהייתי אוספת אותה כל י”א וי”ב מביתה ומחזירה אחרי בית הספר. אני לא זוכרת איפה היא גרה ואין לי זיכרון אחד של זה. הייתי רקדנית 14 וחצי שנים ורקדתי חמש שעות ביום בתיכון, ואין לי זיכרון אחד שלי בסטודיו.
ובכל זאת, זיכרון הילדות המוקדם ביותר שיש לי הוא כשאני בת 5, נכנסת עם הוריי לשוק מקומי ורואה אפרוח קטן על הרצפה, טובע בשלולית נפט שחור. רציתי להרים אותו והוריי לא הסכימו ואילצו אותי להמשיך ללכת איתם – מה שהשאיר את האפרוח הקטן לטבוע לאטו ורדף אותי במשך שנים. פעם אמרתי שלו הייתי צריכה להגדיר את עצמי מבפנים – אני אפרוח קטן בתוך שלולית נפט שחורה. היום אני כבר יודעת שהצלחתי לפרפר את עצמי החוצה.
מתי היית הכי מאושרת?
עכשיו. אין דבר כזה אצלי קודם. אני חיה כל יום כאילו הוא האחרון בחיי. מאז שאני זוכרת את עצמי. כל עוד ילדיי בריאים ומאושרים, כפרה עליהם, אני המאושרת באדם.
מתי היית הכי קרובה למוות?
בלידה של בכורי. לידה שהסתבכה והפכה לארבעה ימי גיהינום.
מה גורם לך שמחה?
ילדיי. התרופה שלי, החמצן שלי. וכמובן, בעלי, שהוא מציאת חיי. אנחנו פרק ב’ וביחד 6 וחצי שנים.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
טסנו, בעלי ואני, לבלגרד לחגוג יום נישואין לפני כשנתיים. מאז הקורונה, לא ממש טיילנו.
מתי בכית לאחרונה?
לפני רבע שעה בערך. פעם, עד גיל 40, הילדים שלי היו אומרים: אמא שלי לא בוכה. הם לא ראו אותי בוכה כמעט אף פעם עד אז. זה לא משהו שהרשיתי לעצמי. מאז גיל 40, כשה”סכר נפרץ”, הפכתי לחתיכת בכיינית. ואני מודה על כך. אני דומעת התרגשות בשנייה. ולצערי, גם פחדים. והתקופה העולמית הזו, הביאה עמה הרבה כאלה.
מהו הפחד הכי גדול לך?
הנה, השאלה הקודמת בדיוק מתחברת ישירות לפחד הכי גדול שלי. אישית, אני מעדיפה לא לדבר אותו או לכתוב אותו. העיקר שילדיי יהיו בריאים ומאושרים. כל השאר הבל הבלים.
איפה את נוהגת לבלות?
אני מבלה מאז הקורונה מעט מאד, כמובן. אבל אם כבר אנחנו יוצאים זה לראות את השקיעה בים או להוביט בזכרון, שם אני מבלה כבר כמעט 20 שנה.
מהי בנימינה בשבילך?
בנימינה. וואו. בעלי לשעבר הוא מבית חנניה במקור. כשהיינו ביחד כמה חודשים הוא לקח אותי להכיר את המשפחה המורחבת. איך שהגעתי לאזור, הרגשתי שאני נושמת בקלות יותר. אולי כי את ילדותי המוקדמת ביליתי באזור כרם מהר”ל. להוריי היו כאן חברים הכי טובים וילדיהם היו החברים הכי טובים שלנו. כשהייתי בת 6 וחצי, הם נהרגו בתאונת דרכים, ההורים ו-2 מתוך 3 ילדיהם. הגענו כשהקטנה שלי, שהיום בת 19 וקצת, היתה בת חודש וחצי ומייד התחלתי ללמד באורט בנימינה. הדרך בין בנימינה לבית חנניה, הירידה של זכרון לכיוון כביש 4, אלה מקומות שמרגשים אותי עד היום. זה מרגיש לי בית יותר מכל מקום שאי פעם גרתי בו. גרנו בבית חנניה המון שנים ואז עברנו לקיסריה. לא התחברתי אנרגטית ועכשיו, כשהגענו לבנימינה לפני שנה, אני מרגישה שוב מחוברת לאדמה, לעצים שיש לנו בחצר. כאילו שחזרנו לנשום טוב יותר. ובכלל, בנימינה היא המקום שאני פוגשת לפתע בתלמידיי לשעבר האהובים. ואיכשהו, אצלי בראש, הם אף פעם לא מתבגרים.
מה מחבר בין המעברים שעשית בחייך: מורה בתיכון, מקימת עמותה לנפגעי תקיפה מינית, אמנית ויוצרת?
חושבת שנעשיתי מורה לאנגלית כי זו היתה ברירה מאד צפויה. הייתי מעולה באנגלית מאז ומתמיד ומעולה בללמד. בער בי הרצון לגעת בנשמות צעירות ולשנות את חייהם. כך אני חושבת שהצלחתי לעשות. המעבר לעזרה לנפגעים היה מעבר הגיוני משם. לעזור איפה שלי לא הוגשה עזרה, “לזרז” את הליך ההחלמה אצל אחרים – הפך למסע מטורף של חמש שנים. שנים שבהן נחשפתי לכאב של אלפי אנשים. נשים, גברים ולצערי, ילדים. כל כך הרבה ילדים שהרגשתי שלאט לאט הנשמה שלי עולה בלהבות. נשרפת. כאילו, אם הייתי חוזרת לאפרוח הקטן בשלולית, כמעט שטבעתי בתוך השחור. ועצרתי את זה.
אמנות של אש ומים.
פתאום זה היכה בי. אחרי חמש שנים שהייתי נשאלת שוב ושוב: “איך את עושה את זה? איך את יכולה להכיל את זה”? ולא ידעתי כל כך לענות פרט ל: ”אני פשוט ממשיכה, לא עוצרת“. פתאום נעצרתי. הכאב כמעט וכילה אותי והודעתי שאני מפסיקה. חודש אחרי, התפרצה ממני אמנות שלא ידעתי שקיימת בי. התחלתי ליצור מתוך הכאב והתמכרתי באופן טוטאלי. כמו כל דבר אצלי. ומאז לא הפסקתי. ליצור את ענני האור שלי, את האש והמים שבי. הפיצול, הכאב והעונג, התשוקה והפחד, האור והחושך.
לאתר של שני שטלריד עם מבחר מעבודותיה – היכנסו https://shanishtalryd.com/
