עד יעבור זעם: מה עושים עם התקפי זעם – "טנטרום" – אצל ילדים ופעוטות?
הילד המתוק והמקסים שלכם מעניק מופע חינמי ללקוחות הסופר השכונתי, משתטח על הרצפה, צורח, בועט לכל הכיוונים, ומגיש נגדכם כתב אישום פומבי ומביש בגין סירוב לרכוש עבורו ממתק אחרון ודי. ואתם? רק שוקעים עוד ועוד בתוך חוסר האונים והבושה. כולנו היינו שם, ושרדנו כדי לספר.
התקפי זעם אצל ילדים ("טנטרום") הם תופעה נפוצה בגילאי שנתיים עד חמש, ואם לא מטפלים בה כראוי – היא עלולה להימשך גם בגיל מבוגר יותר. אז מה אפשר לעשות? ומה עדיף שלא?
בין מבנה אישיותי לתנאים סביבתיים מאתגרים
חשוב לעשות הבחנה בין אופי שונה של ילדים. כולם חווים תסכול, לכולם קשה לפעמים, אבל לכל אחד יש טמפרמנט משלו. יש כאלה שקל יותר להרגיע אותם עם חיבוק, מילה טובה, או הסחת דעת. ויש ילדים שעולים על עץ גבוה, ועכשיו לכו תורידו אותם משם. הצורכים יותר – הם גם הצורחים יותר. הם שבויים בתוך לופ הרסני שהולך ומתגבר, עד להתפרצות חסרת שליטה שיכולה להתבטא כהתקף טנטרום.
אבל לא רק הטמפרמנט (המזג) קובע. הילדים שלנו מתמודדים ביומיום עם לא מעט אתגרים שעלולים לגרום למצוקות רגשיות: מעבר למסגרת חינוכית חדשה, קשיים חברתיים ולימודיים, אווירה לא טובה בבית, מצב כלכלי קשה – כל אלה מעלים את רמת התסכול של הילד, ותורמים לקושי שלו להתמודד עם המשימות היומיומיות. הילד לא תמיד מודע לקשר בין התרחשויות חיצוניות לבין התחושות הפנימיות. תסכולים ומצוקות שהילד צובר וצובר, עלולים להשתחרר יום אחד בדמות התפרצות לא צפויה של טנטרום והתקפי זעם.
לרצות זה טוב. לבעוט – ממש לא
חשוב לרצות. זה בהחלט מקדם ומציב מטרות בחיים. לא נרצה להכחיד את זה באופי הילד שלנו, אלא להיפך – חשוב מאוד שנכבד את זה. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לשים גבולות ברורים, גם של מה וכמה אנחנו מוכנים לתת, וגם של הדרך המקובלת להבעת הרצונות של הילד. אומנם בשעה שהילד חווה את התקף הטנטרום, מיותר לחלוטין לנסות ולהעביר לו את המסר הזה (עכשיו הוא מוצף רגשית ולא מסוגל באמת להכיל שום הדרכה לכלים חדשים), אך אחרי שהרוחות יירגעו – חשוב מאוד לזכור ולהעביר את המסר הזה אליו. זכרו – זה התפקיד שלנו כהורים להעניק להם את הכלים החשובים לחיים.
זה הכל מתחיל בלידה
תינוקות נולדים עם דחפים תוקפניים. הם מונעים על-ידי הצרכים הטבעיים שלהם ומבקשים לספק אותם כאן ועכשיו. זה טוב וחשוב להישרדותם, שכן כך הם גורמים לסביבה לספק להם את הצרכים הבסיסיים כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים. אין להם עדיין שפה ולכן כשלא נוח להם, כשכואב להם, כשהם רעבים או צמאים, הם מביעים זאת בדרך היחידה המוכרת להם – השמעת קולות והתפרצויות בכי.
גדלים יותר – רוצים יותר
כשתינוקות גדלים והופכים לפעוטות ולילדים קטנים, גדלה יחד איתם רשימת הרצונות אותם הם מבקשים להגשים. אם זה ממתק, צעצוע או טיסה… אין סוף לרשימה – וזה בסדר גמור. יחד עם זאת, לא כל רצון אפשר לממש ולכן הילדים חווים יותר ויותר מצבים של תסכול. אומנם הם מתחילים לרכוש שפה ולעשות בה שימוש, אבל עדיין, כשהם מאוכזבים מאוד, השפה לא תמיד תספיק להם כדי להביע את שעובר עליהם.
אז מה עושים?
הגיבו מהר וברור: אחזו בידיו של הילד באופן החלטי והעבירו לו מסר קצר ונוקב: עד כאן!
תנו לילד חיבוק דוב נחוש ומנעו ממנו לזוז – פנים מול פנים או מאחור. נשמו עמוק תוך כדי.
הכילו את התסכול של הילד: זכרו שהוא במצוקה וקשה לו. היו אמפתיים לקושי הזה.
הימנעו מפינג-פונג מילולי: דיונים והסברים לא יעזרו, הילד ממילא לא נמצא בעמדת הקשבה.
שמרו על טון רגוע: כך תוכלו לשמור על שקט פנימי ושיקול דעת ולהימנע מלהעכיר את האווירה עוד יותר.
נסו להבין למה הילד שלכם בוחר בדפוס התנהגות זה? האם זה קושי או מניפולציה? ההבנה חשובה כבסיס לפתרון.
נהלו עם הילד שיחת רוחב ממושכת, בה אתם קשובים למה שיש לו לומר – בלי שורה תחתונה. שיחה שתאפשר לכם להכיר, לשתף ולפרוק.
למדו את הילד לזהות את הרגעים בהם הזעם עולה ולנהל את הכעס והתקשורת בצורה נכונה.
לרצות זה חשוב, אבל גם אופן ההבעה של הרצונות ושל התסכול נוכח אלו שלא הוגשמו: לאחר שיירגע העבירו את המסר לילד.
תנו לילד חיזוקים חיוביים כשהוא משתפר – גם אם התפרץ אך וויסת את הרגשות מהר יותר מהרגיל.
