השואה הפרטית של משפחתה – רגע האימה כשדלת הבית נפרצה, המחבוא מאחורי הארון, האח הקטן שרץ לאמו ונרצח, קולות הירי מהסלון, דממת מוות, אבא חוזר מעבודתו ורואה שהוא איבד את כל עולמו ברגע אחד- את אשתו פאני בת 30 במותה, ושלושה מילדיו, יוכבד בת 12 במותה, אהרון בן 8 במותו ומוטי בן 5 במותו זיכרונם לברכה. כנגד כל הסיכויים האחות איריס והאב יוסף שטרית בחרו בחיים.
הפיגוע בקריית שמונה היה פיגוע שביצעו מחבלים שחדרו לישראל מלבנון, ב-11 באפריל 1974. שלושת המחבלים הגיעו לעיר ורצחו בה 18 ישראלים – 16 אזרחים ושני חיילים – בטרם חוסלו. 15 ישראלים נוספים נפצעו בפיגוע. היה זה פיגוע הטרור הראשון בישראל, שבו חדרו מחבלים ליישוב עירוני, מהלך של כברת דרך מהגבול, ומבלי שהכינו לעצמם נתיב מילוט. משמעות הדבר היא בעיקר היכולת לפגוע במספר רב יותר של קורבנות, מבלי להקדיש אמצעים וזמן לשלב המילוט.
“את הבוקר הזה איריס שטרית יחזקאל לא תשכח לעולם”, מספרת אחותה שרונה בפוסט שפרסמה בשנים האחרונות ובו היא מגוללת את הסיפור המשפחתי הכואב והאישי כל כך. “11 באפריל 1974, 7:00 בבוקר, חול המועד פסח, נשמעו קולות ירי וילדה בת 9, איריס שטרית, עמדה בפינת האוכל, כשדלת ביתה נפרצה. שלושה מחבלים חמושים עם רצח בעיניים עמדו מולה. המחבל כיוון את הנשק לירות, אבל לא היו לו כדורים. בעודו מחליף מחסניות, היא רצה בכל כוחה, אוחזת בכלב שלה ובמוטי אחיה הקטן, והצליחה להתחבא בארון עץ ישן בחדר השינה. פתאום, היד של מוטי החליקה מידה, הוא רץ החוצה, נורה ונרצח ע”י המחבלים.
“שעות התרוצצה לבדה בדירה נקובת הכדורים. בין הפצועות לגוויות שני אחיה וממתינה לכוחות הביטחון אך לשווא. מכונות רצח חסרות נשמה רצחו באכזריות את אימה ושלושת אחיה מול עיניה בעודה ילדה בת 9 בלבד – והיא לא תשכח לעולם. הילדה הזאת היא אחותי –איריס יחזקאל – שטרית. אומרים אחותי למחצה, אך אני מרגישה אחרת. היא הגיבורה שלי”.
// יוסף שטרית וביתו איריס בבית העלמין. צילום: אלבום משפחתי, מתוך הפיסבוק
היא ממשיכה לספר: “השעה חמש בבוקר, גבר צעיר בשנות ה- 30 לחייו ובעל משפחה, יוצא מביתו לעוד יום עבודה שגרתי. כשנשמעו קולות ירי בקרית שמונה, אף אחד לא ידע לזהות במה מדובר. הוא הרגיש כי משהו לא בסדר, יצא מעבודתו ורץ הכי מהר בכל כוחו אל אישתו וילדיו שבקרית שמונה.
“בניין ביהודה הלוי 15 היה מוקף באנשי כוחות הביטחון. הוא ראה את איריס, ביתו בת התשע מציצה מהחלון, צעק והשתולל בעוד כוחות הביטחון וההצלה מחזיקים אותו. מה עם מוטי? הוא שאל, אהרון? “מתו” ענתה הילדה הקטנה. אמא, יוכבד? דממה. הוא קיבל זריקת הרגעה ופונה מהמקום. את הזיכרון וההרגשה של חוסר אונים להציל את משפחתו, בעוד אף אחד, צבא, משטרה, לא נכנס להציל את אשתו ושלושת ילדיו- הוא לא ישכח לעולם.האיש הזה הוא אבא שלי – יוסף שטרית, שאיבד את כל עולמו ברגע אחד. אך הוא בחר בחיים והקים משפחה חדשה. הוא הגיבור שלי.
“ההתמודדות היום יומית עדיין קשה מנשוא, אנחנו מרגישים בחסרונם של יקירינו… הזמן שחלף מאז לא ריפא את כל הצלקות שנחרתו באותו יום נורא. עבור הניצולים החבולים בגופם ובנפשם, ועבור משפחתי, הפיגוע הזה הוא עודנו מציאות נוכחת. אחרי שנים של כאב מר, ובעידודה של איריס הבת שניצלה, החליטו השניים לבחור בחיים. ואילו אני נולדתי לתוך השכול. גדלתי לאבא שנרצחו לו שלושה ילדים ואישה בהתקפת מחבלים בקרית שמונה, ב- 11 באפריל 1974.
“הנחמה שאנו מביאים לאבא שנרצחו לו שלושה ילדים ואישה היא הנצחת זכרם על ידי פרסום ובעצם גם על ידי כתיבת השורות האלה. ורק בשביל להעביר לדורות הבאים את המסר כי החיים חזקים מהכל! על מנת להעצים, לחשוף ולשמור על זיכרון יקירנו אני פונה אליך בבקשה לסיוע ,תעבירו הלאה לכל מי שאתם מכירים. כל הפצה ושיתוף תעזור”, מסכמת האחות, שרונה.
הייתי בת 6, התגוררנו אז כמה רחובות משם; אני זוכרת את הצרורות ברקע עד היום, עוד ועוד צרורות קרובים-רחוקים שאינם פוסקים.
אבא ערם אתכת רהיטים על הדלת ובבית היתה דממה.
יותר מזה לא זכרתי, שם נעצרו זכרונותיי.
זוכרת גם את איריס שהייתה מבוגרת ממני בשנים מספר.
לקראת יום העצמאות הגיע הנשיא אפרים קציר, נתנו לי לברך אותו ולמסור לו זר ורדים.
אחר-כך הופיעה התמונה על גזיר עיתון ואבא לקח אותי לבית אדלשטיין להביא את התצלום.
המבואה היתה מעומעמת, רק תמונות הנרצחים תלויות היו על הקירות ומתחת לכל תמונה הבהב נר זכרון.
אז הבנתי את עוצמת האפלה הגדולה.