יעל קליינר, מחברת הספר “יש עוד שלוש מאות כמונו”, הוצאת רימונים. אשת חינוך וותיקה ומוערכת, תושבת העיר חדרה כבר קרוב ל-50 שנה. לימדה וחינכה 17 שנה בבית ספר יסודי בכיתות א’-ב’, ושימשה כמורה ב”שמע”, לילדים חרשים וכבדי שמיעה כ-18 שנה. נולדה בתל אביב (“הילדות, השיכון החברים מהשכונה, המשחקים ברחבה שבין הבניינים, זו הייתה ילדות של שמים, שמש, צחוק, משחקים, תופסת חבל, חמש אבנים, כל תקופה והמשחקים המיוחדים לתקופה. אהבתי את התקופה ההיא, את ימי הילדות”). מעידה על עצמה כתלמידה לא הכי טובה, אבל קראה המון. גם ביתה היה עמוס ספרים, אביה עבד בכריכיית ספרים “קואופרטיב הכורך” וכל ספר חדש שיצא הגיע אל ביתהץ
ספרים.
אני זוכרת את הספר הראשון שבכיתי ממנו, במבי, אמא שלי נתנה לי לקרוא, ואני מיררתי בבכי וכעסתי עליה שהיא נתנה לי ספר כל כך עצוב. אמא לעומת זאת צחקה, ורק אמרה שהילדה מבינה את מה שהיא קוראת וזה טוב. מכיוון שגרנו אז על גבול גבעתיים, יכולתי להירשם לשתי הספריות, זו של גבעתיים, ספריית רמב”ם והספרייה ביד אליהו.
בית הספר היסודי שלי, משה הס היה בקצה השכונה, תלבושת אחידה של חולצה בצבע תכלת, שקית אוכל מבד, וילקוט חום מלבני ונוקשה על הגב. בכיתה א’ זכיתי להכיר את המורה רות, מורה שהייתה לה השפעה עצומה עלי, היא הייתה טובת לב, חמה, אוהבת אך גם נוקשה. היא הפיחה חיים בסיפורי התורה, הדמויות התעוררו לחיים ופלשו לדמיוננו. אני חושבת שבזכותה או בהשפעתה למדתי הוראה והפכתי גם אני למורה. אני זוכרת אפילו את האופן בו לימדה אותי להבחין בין אם לעם, ותוך כך שילבה את זרועה בזרועי, להמחיש את צורת העין. בחלוף השנים, כשהייתי כבר מורה לילדים בכיתות א -ב, המחשתי להם את ההבדל בין המילים והחייתי את זיכרון דמותה בעיני. מאוד אהבתי אותה.
ולמרות הכל, לא הייתי מהתלמידות השקדניות והחרוצות. הייתי חולמנית, כבר אז הייתי ממציאה סיפורים. בכיתה שלנו אז, הייתה תלויה תמונה של איכר חורש את האדמה, ממש כמו השיר של עלי מוהר: ‘אז בבית הספר על הקיר תמונה’. אני זוכרת שהייתי מדמיינת את עצמי בתוך התמונה, וסיפורים היו לי למכביר. בתקופה ההיא בתל אביב למדו עד כיתה ח, שהיום זה כבר חטיבת ביניים, וכשאחת המורות מהכיתות הנמוכות נעדרה או איחרה והיה צריך להחליף אותה לכמה שעות, היו שולחים אותי לכיתות הנמוכות. שם הייתי מספרת להם את כל הסיפורים שהמצאתי על נסיכים, ונסיכות ומכשפים, וקוסמים, על רעים וטובים.
“חדרה ואני זה יחסים של אהבה ושנאה, חדרה הפכה להיות הבית שלי, אחרי כל כך הרבה שנים אני מכירה את מקומות הקיצור, שבילי העפר וזה אומר שאחרי הכל אני חדרתית”
משפחה ודרכי בחינוך
הגעתי לחדרה בעקבות בעלי, שבימים אלו אנו חוגגים כבר 45 שנות נישואים. חתיכת דרך. התחלתי את דרכי בהוראה במעיין צבי, בבנימינה ולבסוף “נחתי” בקפלן, 15 שנה, לימדתי כיתות א-ב. בחרתי דווקא את תחום הוראת הקריאה בכיתות הנמוכות בגלל שהרגשתי שאני תורמת משהו חשוב להמשך דרכה. אהבתי את ההוראה, את התלמידים, את המפגש עם התלמידים, שיחות הבוקר, דאגתי תמיד שיהיה שטיח בכיתה והילדים היו מתכנסים על השטיח ומשוחחים. אהבתי את עבודת הצוות עם המורות המקבילות, אבל במשך השנים הרגשתי שאני פשוט עייפה. חיפשתי משהו אחר. היה לי קשה עם בעיות המשמעת, שהלכו והחריפו. כשאני מסתכלת על מצב ההוראה והמצב בבתי הספר היום אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם כל הנסיכים והנסיכות בני המלכים והמלכות, יש תחושה, בעיקר היום שהמורים סופגים ביקורת מכל הצדדים מבלי שתהיה להם יכולת מענה, מצד ההורים, מצד המנהלים, ממערכת הפיקוח, ואם לא די בביקורות שמוטחות המורים נאלצים לכתוב הררי הרים של דפי דוחות, כל זה מרחיק אותם ממה שהיו רוצים, לעבוד וללמד ולהיות עם הילדים.
// יעל קליינר. צילום: ארזה פטאל
לימדתי כשרוחה של המורה רות מפעמת בי, אהבה וחום, עם גבולות ברורים, הילדים מחפשים וצריכים את הגבולות. המורה רות מוזכרת באהבה רבה בספר שלי. הרגשתי שאני מתקשה לעמוד מול כיתה שמספר הילדים רק הולך וגדל, לא רציתי להיות זו שמשתלטת על הכיתה, ביטוי צבאי מלחמתי שנכנס למערכת השפה הבית ספרית. פניתי לעשות הסבה לתחום של חינוך מיוחד, וכך בעודי יושבת בכיתה קשובה למרצה, נכנסו לכיתה, שתי נשים , האחת צעירה יפיפייה בעלת שער ארוך ארוך וגולש שהגיע לה עד המותניים, והשנייה מבוגרת יותר. לתדהמתי התיישבה הצעירה ליד המרצה, מול הכיתה, והמבוגרת התיישבה בכיסא לידי, הבחורה היפה החלה בתנועות ידיים לתרגם את דברי המורה לשפת הסימנים עבור התלמידה החירשת שישבה לידי.
באותו רגע ידעתי בדיוק מה אני רוצה ללמוד, וכמו שקורה לפעמים באגדות, התברר לי שיש מסלול מיוחד בבית ברל להכשרת מורים לתלמידים לקויי שמיעה. עוד באותו היום נרשמתי. עולם החירשים הוא עולם מיוחד, ואני כל כך שמחה שהתמזל מזלי לעבוד בשמע בחיפה, את שפת הסימנים למדתי, במשך כל שנותיי בשמע, אבל לצערי אני עדיין רחוקה מלשלוט בשפה היפה הזו. שמע היא מרכז חינוכי טיפולי הנותן מענה ומעטפת לחינוכית ריגשית לתלמידים א-ט, יש חמישה מרכזים בארץ. העבודה ב”שמע” היא פרטנית מול תלמיד אחד. הייתי צריכה לעשות מהפך מחשבתי שלם בתפיסת דרך ההוראה, השינוי היה משמעותי מאוד עבורי והייתי כל כך גאה לעבוד שם. עבדתי שם שמונה עשרה שנה והקמתי ספרייה קטנה, חמה ומיוחדת לילדי שמע
“כשאני מסתכלת על מצב ההוראה והמצב בבתי הספר היום אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם כל הנסיכים והנסיכות בני המלכים והמלכות, יש תחושה, בעיקר היום שהמורים סופגים ביקורת מכל הצדדים מבלי שתהיה להם יכולת מענה”
תהליך כתיבת הספר
יש לי שלושה בנים, ותשע נכדות שכל אחת מהן מדהימה בדרכה ושונה בדרכה, זו חוויה מיוחדת להיות סבתא, ביום בו נולדה נכדתי הבכורה הרגשתי איך המבנה המשפחתי מתמוטט ונבנה מחדש סביב הנכדה, ובעצם הרעיון לכתוב ספר נולד יחד עם לידת הנכדה הבכורה שלי אלה. אלה כיום כמעט בת 13. עד אז כתבתי וכתבתי הרבה, מחברות עמוסות מילים, הייתי מהמורות שכותבות לטקסים, למסיבות פרידה, אירועי פרישה, כתבתי סיפורים קצרים, חוויות, שירים, השתתפתי בסדנאות כתיבה. הרעיון לכתיבת הספר נולד במהלך השתתפותי בסדנת הכתיבה של שגית אמת. הסדנה התקיימה בספרייה בחדרה, זו הייתה סדנה מיוחדת ומשמעותית, במהלך הכתיבה, הרמתי לרגע את הראש מעל המחברת והסתכלתי סביבי, כולן כתבו, היו מרוכזות בכתיבה, באותו רגע אמרתי לעצמי, זהו, הגיע הזמן. הרי תמיד רצית לכתוב ספר, כשקראתי על אן שירלי מהאסופית, ועל דיוויד קופרפילד, ואפילו אבא ארך רגליים, כל כך אהבתי לראות את הדמויות הספרותיות מכריזות בביטחון רב שהם רוצות להיות סופרות. גם אני רוצה להיות סופרת, תמיד רציתי, אבל הלו, מישהו צריך להתפרנס פה. ידעתי שהגיע הרגע שלי, ושזה בדיוק מה שאני רוצה.
הרעיון לסיפור היה קיים זמן רב בראשי, היה לי גרעין קטן של רעיון, וידעתי שבסיפור שלי תהיה גיבורה, והסיפור יהיה על תמונה, כמו התמונה ההיא שהייתה תלויה בבית הספר בכיתה שלי, אבל לתמונה בסיפור שלי אפשר יהיה להיכנס. כל פרק התחיל מבלי שידעתי לאן אגיע בסיום הפרק. זו הייתה ממש הרפתקה, נהניתי מהכתיבה, פרק הוביל אותי למקום חדש. נסחפתי בכתיבה עד שיום אחד הבנתי, שבעצם סיימתי את הספר. אחרי עליות ומורדות, אכזבות וכמעט גניזה של הספר, בוקר אחד זה קרה. פתחתי את המחשב, את הדואר, וראיתי מייל מיעל שכנאי מהוצאת רימונים, פחות או יותר בזו הלשון, שתי לקטוריות שלי קראו את כתב היד , והוא מאוד מאוד מעניין ואם עדיין לא חתמת חוזה עם הוצאה לאור אנחנו מעוניינים. לבקשת ההוצאה, כתב היד נשלח לעריכת תוכן נוספת כדי להדק את הכתוב ולשמור על קוהרנטיות. ואחר כך נשלח להגהה לשונית, נשלח הלוך וחזור במייל, כל מילה נבדקה, והן שמו לב לפרטים, זו הייתה עבודה לא פשוטה על כתב היד, אבל למדתי כל כך הרבה.
// כריכת הספר החדש
מה גורם לך שמחה?
המשפחה שלי, הנכדות שלי, ההצלחה שלהן, אני אוהבת לראות אותן משחקות יחד, ולמרות הקושי הרב הכרוך – אנחנו כבר שבעה עשר אנשים, חמסה חמסה – אני משתדלת לארח את כל לפחות פעם בשבועיים לארוחת שישי, שולחת הודעה בווטסאפ המשפחתי, יש ארוחה השבוע? מי בא? לשמחתי כולם באים… אני אוהבת לראות את הכלות שלי משוחחות, את המפגש של הבנים, ואחרי האוכל, אני פורסת מפת ניילון עבה, והבנות מוציאות את משחקי הקופסא, זה כייף גדול לשחק איתן, זה לא שהן לא רבות, הן רבות ועוד איך, אבל בסדר, גם אני רבתי עם אחותי.
“עברנו לעין הים לפני תשע שנים, אני אוהבת את השכונה הזו בכל ליבי, את הטבע, הצוקים, הים, הקהילה של עין הים. אני מתרגלת יוגה באופן קבוע, יוגה זה דרך חיים”
מהו הפחד הכי גדול שלך?
בעלי ואני נשואים ארבעים וחמש שנה, הכרנו רק חצי שנה, לא אגיד שהכל מושלם, הוא מעצבן אותי לא מעט, וגם אני לא טומנת ידי בצלחת, אבל טוב לנו ביחד. היום מספר הגירושים עולה ועולה, לזוגות אין סבלנות להכיל אחד את השני, אני מתה מפחד מגירושים, פוחדת שזה יקרה לילדים שלי, הם חיים טוב חמסה , חמסה, אבל אני דואגת, אני בעיקר דואגת למשפחות הצעירות שלי. היום עם כל הנטל הכלכלי, המשכנתא, אני פוחדת, מהקושי הכלכלי, הצעירים היום, הבנים והכלות שלי עובדים כל כך קשה, רק שיהיה בסדר וידבק איש באשתו, מה לעשות אני מאמינה גדולה במשפחה.
איפה את נוהגת לבלות?
אז לא תמצאו אותי בברים ולא על רחבת הריקודים, אני ממש אבל ממש רקדנית גרועה. הנכדה הבכורה שלי רוקדת נפלא, מחול מודרני והיפ הופ. אני אוהבת לראות סרטים, עם פופ קורן גדול, אני אוהבת ללכת להצגות , ואחר כך לקנות בייגלה מלוח, אני אוהבת לאכול אוכל רחוב. אני מאוד אוהבת לשבת בחדר העבודה שלי, בדיוק כמו ברגעים אלו, הבית שקט, ולכתוב.
מהי חדרה בשבילך?
חדרה ואני זה יחסים של אהבה ושנאה, חדרה הפכה להיות הבית שלי, אחרי כל כך הרבה שנים אני מכירה את מקומות הקיצור, שבילי העפר וזה אומר שאחרי הכל אני חדרתית, אבל יש לי ביקורת שאשמיע בהזדמנות אחרת. עברנו לעין הים לפני תשע שנים, אני אוהבת את השכונה הזו בכל ליבי, את הטבע, הצוקים, הים, הקהילה של עין הים. אני מתרגלת יוגה באופן קבוע, יוגה זה דרך חיים, חשיבה, תפיסת העולם ובמידה רבה הפכתי בעקבות היוגה לצמחונית.
