סיפורו המרגש ויוצא הדופן של אבי אביטל, עובד בעמק חפר ותושב גבעת חיים מאוחד, מתאים במיוחד לחג הניסים – חנוכה, אבל למען האמת – זהו סיפור מדהים בכל קנה מידה.
אביטל, בן 50, נשוי פלוס שלושה, משמש בארבע השנים האחרונות עובד סוציאלי באגף הרווחה בעמק של צעירות וצעירים (18-26) ושל הקהילה הלה”טבית בעמק חפר, וכן ושל היישוב כפר מונאש.
את הדרך לעבודה הסוציאלית הוא החל לאחר אירוע טראומטי, ששינה את חייו. “עד שנת 2013 היה לי עסק לנוי וגינון. ב-22.9.2013 יצאתי לעבוד בגינה ברמת השרון. עבדתי על סולם, עם מסור בידי, מתחת לקו מתח גבוה, והחשמל נגע במסור שהעביר אותו ליד, לגוף ויצא מאחוריי הברכיים.
התוצאה של זה הייתה התחשמלות של 27,000 וולט לגוף (רק לשם השוואה, מכת חשמל מדפיברילטור עומדת על כ-3,000 וולט). עפתי למטה והתעלפתי.
כשהתעוררתי, המוח עבד אבל השרירים לא. הרחתי בגדים נשרפים. המוח אמר לי לכבות את האש, אבל לא הצלחתי לזוז. בשלב מסוים התחלתי להבין שהגוף שלי נשרף”.
אביטל מספר כי הוא נזכר כי באותם רגעים היה לו “יצר הרע”, כפי שהוא מגדיר זאת. “חלק בי אמר לי לא להתאמץ, לוותר. אבל היצר הטוב שכנע אותי להיזכר ולחשוב על הילדים שלי ובאשתי. להחזיק מעמד. ניסיתי לקרוא ללקוחה, בעלת הגינה שהייתה בתוך הבית, ויצאו לי צווחות משונות מהפה. למזלי היא שמעה ויצאה לגינה. בהמשך היא שיתפה שנראיתי כמו ‘סנה בוער’. היא הזעיקה אמבולנס, שפינה אותי לתל השומר. בכל אותו הזמן נשארתי ער. לא הרשיתי לעצמי להרפות. בבית החולים הרופאים הקיפו אותי והחלו לטפל בי”.
אבי אביטל | צילום באדיבות מועצת עמק חפר
אביטל מספר כי רק כשלימור, אישתו, נכנסה לטיפול הנמרץ, היא הביטה בו וסימנה לו שהיא פה והיא תשמור עליו. “רק אז יכולתי קצת לשחרר, לעצום עיניים. ככה שרדתי, עם הרבה מאוד מזל. מעוצמת ההתחשמלות שקיבלתי 90% מהאנשים מתים במקום, 5% אחרי 48 שעות מפרפור בלב.
“בבית החולים עברתי טיפולים קשים וכואבים מאוד של הסרת העור שנשרף. אסור היה להרדים אותי. בהתחלה עוד הזלתי דמעות בהמשך הטיפול כבר לא היו לי כוחות אפילו לבכות. עברתי סדרה של ניתוחים והשתלות עור, וחשוב לי לציין שהצוות הרפואי היה מדהים ומתחשב. המשפחה הקרובה של לימור ושלי, חברים קרובים מגולני, מגבעת חיים ומבת ים שבה גדלתי לא עזבו אותי לרגע. וזה עזר מאוד. הפציעה גרמה לנזק נוירולוגי; אני משותק בקרסוליים ובכפות הרגלים, והייתי צריך ללמוד ללכת מחדש.
“עברתי שיקום של קרוב לשנה בבית לווינשטיין ולאט לאט מצבי השתפר, נפשית ופיזית. הבנתי שלחזור להיות גנן לא אוכל ושעלי לחפש מקצוע חדש. במחלקת שיקום של ביטוח לאומי עברתי אבחון מקצועי, והמליצו לי ללמוד לתואר באוניברסיטה ולהיות מורה. הייתי בהלם, לא הייתה לי אפילו בגרות מלאה, אבל החלטתי שאני הולך על זה.
“עשיתי מכינה באוניברסיטת חיפה במשך ארבעה חודשים אינטנסיביים, אבל אז הבנתי שמורה אני לא רוצה להיות אלא עובד סוציאלי. לעזור לאחרים, זה מה שיעשה לי טוב לנפש.
העובדים הסוציאליים שטיפלו בי בבית לווינשטיין הראו לי שזו לא רק עבודה מול אנשים עם קשיים כלכליים, כמו שחשבתי וחושבים אנשים רבים. זה הרבה מעבר לזה.
“האמת שאת עניין ההתנדבות והנתינה אבא שלי הקנה לנו, לכל הילדים. אני ואחיי היינו מסיידים גגות ועוזרים בתיקונים לקשישים לקראת החורף, התנדבנו באנוש ועוד. התנדבות תמיד הייתה ערך עליון בבית שלנו.
שכנעתי את הביטוח הלאומי שזה מה שנכון לי ולמדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטה. עדיין היה קשה לי להאמין שאני סטודנט, אבל סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה. לקראת סיום התואר התחלתי לשלוח קורות חיים וככה הגעתי, לאגף הרווחה והשירותים החברתיים בעמק חפר”.
כיום, אביטל הוא עו”ס יתד, שעוסק בליוויי של בנות ובני 18-26 אשר נתקלים בקשיים שונים לקראת הצבא והשירות הלאומי, שנת שירות, תעסוקה, בעיות ומשברים נפשיים רגשיים. בנוסף, הוא מלווה פרטנית ומשפחות מקהילת הלהט”ב שחווים קשיים בכל הקשור למגדר והזהות המינית שלהם, יציאה מהארון ועוד.
“אני אוהב מאוד את העבודה שלי. אני מגיע בכל בוקר עם חיוך ואהבה למחלקה של עו”סיות ועו”סים מדהימים, אשר מנסים לעזור ולגרום לשינוי בעזרה למגבלות וקשיים בהם נתונים תושבות ותושבים שונים מהעמק. אני מקשיב, מלווה, מכוון ועוזר לאוכלוסייה שנעזרת בי. זה נותן לי כוחות. אני מסיים יום עבודה ויכול לומר לעצמי – ‘עשית טוב היום ולא רק לבני אדם אחרים, אלא גם לעצמך ולהתמודדות שלך’. כולנו חווים קשיים, בכל מקום, בכל אזור ובכל גיל. לכל אחד יש משברים, והנתינה ההדדית עוזרת לנו להתגבר”.