רוני לפידות, בת 38, רווקה, ילידת בחיפה, תושבת כרם מהר”ל. בגיל שנתיים עברה המשפחה להתגורר בקמרון, אפריקה, במסגרת שליחות מהעבודה של אביה, תקופה משמעותית שבנתה הרבה מהאישיות שלה, חשיפה לתרבות שונה, לאנשים שונים ומגוונים, מציאת זהות במקום זר. כשחזרו לארץ, רוב ילדותה גדלה בנצרת עילית (היום נוף הגליל), משם משפחתה במקור. בגיל העשרה עברה המשפחה לבנימינה. שירתה כקצינת ת”ש בחטמ”ר יהודה בחברון, שירתה שירות משמעותי שמאוד אהבה. החלה את הקריירה שלה בהייטק בתפקידים של גיוס ומשאבי אנוש. אחרי עשור בתעשייה הרגישה שמשהו חסר ושהיא לא מממשת את עצמה. פיתחה שיטה שהובילה אותה למצוא את הדבר שלה – יועצת קריירה ומרצה. 3 שנים עבדה כשכירה בארגון חברתי ולפני 4 שנים יצאה לעצמאות. כעצמאית, מעבירה אנשים תהליכי הכוונה לתעסוקה ומציאת הכיוון הבא בקריירה באופן פרטני, מרצה על מגמות עולם העבודה החדש מול סטודנטים באקדמיה, במרכזי צעירים בפריסה ארצית ובחברות וארגונים שונים בתעשייה. במקביל, מנהלת פרויקט כפרילנסרית – שיתוף פעולה מעניין וחדשני בין התאחדות התעשיינים לפורום ארגוני תעסוקת צעירים כדי לקדם תעסוקת דור ה-Z בתעשייה (“אוהבת לחבור לארגונים שמקדמים אג’נדה שאני מאמינה בה ורוצה להיות גם חלק ממשהו גדול ממני”).
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך ומתי היית הכי מאושרת?
שתי שאלות שמתחברות אצלי האחת לשנייה. הזיכרון שתמיד עולה לי שבו הייתי הכי מאושרת זאת התקופה שבה הופעתי בפסטיגל הארצי 98′ גם בגלל החוויה, הבמות, הריקוד, ההופעה, אבל בעיקר מפני שזה סיפור שהוא כמו סיפור דגל אצלי, מה קורה כשאדם מחובר לעצמו והולך באופן בלתי מתפשר על הרצון שלו. אני אסביר, הייתי בת 14, גרתי בבנימינה עם המשפחה ונחשפתי לכוריאוגרפית בשם סיגי ניסן שלימדה בפתח תקווה. אז עוד לא היה גוגל, אז חיפשתי אותה בדפי זהב והתחלתי ללמוד ריקוד אצלה בסטודיו. הייתי נוסעת ברכבת להרצליה, משם אבי שעבד שם היה אוסף אותי ונוסע איתי בפקקים לסטודיו, היה מחכה ברכב עד שהייתי מסיימת שיעורים של 3 שעות וחוזרים ביחד הביתה. אני בהודיה אדירה להוריי שכל החיים תמכו והשקיעו מול כל רצון שלי להגשמה. אך הדבר החזק הוא שכילדה בת 14 מה”צפון”, להגיע לרקוד בסטודיו בפתח תקווה, אגב עם קורסים עם גדולי המורים והכוריאוגרפים ולימים להיכנס למסכת של חודש ימים של הופעות 4 הופעות ביום, יום יום במסגרת הפסטיגל כשהכל סביב הסתנכרן בשבילי – ההגעה, ההורים, בית הספר שהייתי צריכה לקחת ממנו חופשות בשביל זה, אני מתארת את זה כמו “שיא” שיכול היה להתממש כי הייתי מאוד מחוברת לעצמי, מחוברת לרצון שלי ומלאת תשוקה ומוטיבציה לדבר בלי שום תקרות זכוכית.
כשאנחנו ילדים, באופן אולי קצת אגוצנטרי אבל גם מאוד מחובר לעצמו ולחלומות שלו, אין לנו עכבות, לא חושבים על איך נעשה משהו או במה זה כרוך, פשוט מתמקדים ברצון והולכים על זה. בספר ה”אלכימאי” של פאולו קואלו, יש ציטוט שאומר שכשאדם עושה צעד קטן עבור עצמו, כל היקום נחלץ לעזרתו וזה בדיוק הדבר, אלא שכשאנחנו גדלים אנחנו מתחילים לחשוב יותר מידי, לבטל את עצמינו, לאהוב את עצמינו פחות ובכך להתרחק מהיכולת להיות מאוד ממוקדים בתשוקות שלנו ולהגשים אותם.
מה גורם לך שמחה?
כשאני מעבירה את הידע שלי הלאה בכל הצורות שבהן אני עוסקת וכשאני מצליחה לעזור למישהו לפתוח את הראש ולהוביל את עצמו/ה אל עבר הבנות חדשות, מציאת התשובות שחיפשו והגשמה. תמיד הסתכלתי לדוגמא על אנשים שהולכים לעבודה בשביזות יום א ולא עושים מה שהם אמורים לעשות, שאין פשן ושמחה בעשייה שלהם ואמרתי – בא לי לעזור לשנות את זה. בא לי שאנשים ישמחו מהעשייה שלהם, שיעשו מה שהם אמורים, שיגשימו עצמם ויחיו את החיים שהם רוצים, בא לי לחבר אנשים לדבר שלהם. זה מה שהניע אותי למצוא את הייעוד שלי בעצם.
אני מאמינה שלכל אחד יש את התשובות בתוך עצמו, רק שמה שקורה הרבה פעמים זה שאנחנו מתבלבלים, מתרחקים מעצמינו, מושפעים מכל מיני פרמטרים חיצוניים ולכן צריך הכווונה ותהליך מובנה שיעזור לעשות שקט ברעשים ובבלגן, להתחבר ולמצוא את התשובות.
למשל, אני מאוד מאוד שמחה כשאני עולה על במה ומרצה, כשאני יושבת מול אדם בקליניקה ומעבירה אותו תהליך, כשאני רוקדת ומופיעה, כשאני נמצאת עם בעלי חיים, או עם המשפחה שלי וחברים.
לא פעם אני מקבלת הודעות או שיחות טלפון לאחר תהליכי ייעוץ או הרצאות בהם אנשים מביעים תודה ואת העובדה כי משהו במה שעשינו חידד להם, מיקד אותם, עזר להם להתחבר לעצמם, להרגיש יותר בעלי ערך ומהמקום הזה להעז ולדעת מה הם רוצים ואיך לעשות את זה.
אני מאושרת לעסוק בנושאים שבהן אני מתעסקת – מגמות וטרנדים בעולם העבודה החדש, כשהרבה מהידע הזה עובד במקביל לבסיסי תודעה – נניח בשביל ליצור שינוי בקריירה צריך להבין מה העוצמות והחוזקות של אדם, לאחר מכן איזה אפשרויות חדשות ומקצועות בעצם נפתחים בשטח שיוכלו להתאים, או לחלופין יצירה והמצאה של דברים חדשים לגמרי, אבל היכולת להיפתח לשלל האפשרויות ולהסכים להאמין שאותו אדם יכול לעשות זאת טמונה בהכרה ש”דומה מושך דומה” – שמה שאני מחזיקה על עצמי – ככה רואים אותי בחוץ ואלה האפשרויות שאני אצליח למשוך אליי או לא.
אני חושבת שכל אדם שיש לו תחום התמחות מסוים ואמירה, צריך/ה להעביר את זה הלאה. אנחנו חיים בעולם שבנוי כמו פרח החיים – כולנו מחוברים וכל פעם אנחנו במצב של נתינה וקבלה, רגע אחד אנחנו צריכים הכוונה או עזרה ממישהו ורגע אחר יש לנו מה להעביר הלאה והכל מתקיים בו זמנית. ואם אנחנו לא מעבירים את הידע שלנו הלאה, צבוע בגוון המיוחד של כל אחד מאיתנו, זה לא נדיב מצידינו. ביום שאני העברתי את המשקל מההתעסקות בעצמי נניח לפני הרצאה – יש חשש איך איראה, מה יגידו, מה יחשבו, יסכימו לא יסכימו, ברגע שהעברתי את ההתעסקות מעצמי, אל הקהל שלי ולזה שמי שעומד מולי צריך את הידע שיש לי, נפסק השיח הפנימי ונכנסה משמעות, חזון ושליחות. והם בעצם הנדיבות וההסכמה להיחשף ולהעביר את הידע הלאה מבלי לפחד.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
הפחד הכי גדול שלי הוא מנחשים. זה פחד של הרבה אנשים אבל אצלי זאת פוביה מאוד מושרשת בראייתי, קדמונית, שמנהלת אותי. אני יכולה לספר שככל בן אדם, היו עוד הרבה דברים שהפחידו אותי, כשבעיני פחד מצד אחד משרת אותנו כי הוא בעצם שומר עלינו ומצד שני הוא מצמצם חופש. לכן, כמו שאני מעבירה אנשים תהליכים של שינוי והגשמה, כך עברתי על עצמי תהליכים שבהם בכל פעם התמקדתי באלמנט מסויים שצמצם חופש בחיים שלי ושחררתי אותו. היה למשל פחד מלאבד אנשים ובכך הרבה פעמים נשארתי במערכות יחסים שלא התאימו לי או שכבר ידעתי שלא טוב לי להיות בהן, רק מתוך הפחד לשחרר ולאבד בן אדם קרוב. הפחד מבדידות שמניע הרבה מאיתנו, הפחד מלא להיות טובה מספיק, הפחד לאכזב את עצמי ואת הסובבים אותי, הפחד אגב גם מלהצליח – כי אם אצליח זה אומר שאני טובה מספיק ואז הרבה משוואות שבניתי על זה מתפוגגות, אז מי אני בלי זה? או למשל אם אני מצליחה אז כבר אין פריווילגיה לקטנות שהייתה משאירה הרבה פעמים באזורי נוחות, או כל מיני פרמטרים כאלו. אם אני ארחיק לכת אז שחררתי פחד מרופאי שיניים שגם היה טבוע בי חזק מאוד, שוב, אלה לא דברים שלא קיימים אצל רוב האנשים, אבל זה היה ברמת שיתוק וקושי מאוד גדול להתמודדות. כשחקרתי את המקומות האלה והבנתי על מה יושב הפחד – שהרבה פעמים הסיבה היא שורש אחר לגמרי ממה שנראה על פני השטח, אם עולים עליו ומטפלים בו, הפחד כבר מתפוגג. זה בדיוק כמו שאני אומרת לאנשים בתהליכי ייעוץ קריירה למשל, אין דבר כזה “אין עבודה” “אין משרות” “לא חזרו אליי לקורות החיים”. תמיד יש משוואה אחרת פנימית שפועלת ברקע שהיא הגורם המעכב ויוצרת את ה”עובדה”. איינשטיין אמר If the facts don’t fit the theory change the facts. לכל תהליך קונקרטי ופרקטי – שאגב אני מאמינה בזה מאוד ואלו התהליכים שקורים אצלי, התהליך מפורק ל-5 מפגשים בסך הכל שבהם קורה שינוי גדול – יש תכלית שקשורה לתהליך ההתפתחות האישי של כל בן אדם, ברגע שעולים על המשוואה הזאת ומטפלים בה, פתאום הפעולה האקטיבית והאינטראקציות החיצוניות נפתרות בשנייה.
איפה את נוהגת לבלות?
אני מבלה בעיקר בים, בטבע שליד הבית שלי במושב, מאוד אוהבת את השקט והאווירה הכפרית, הטבע מאוד עוזר לי להתחבר לעצמי, עושה הרבה מדיטציות והליכות בחוץ. בתי קפה זה הפייבוריט שלי. מבלה גם במסיבות – אוהבת בעיקר מסיבות צהריים עכשיו בקיץ, מוסיקה לטינית למשל ואני מאוד מאוד אוהבת הופעות חיות בעיקר רוק.
מהי כרם מהר”ל ובנימינה בשבילך?
אני גרה בכרם מהר”ל מזה שנה, עברתי כי חיפשתי קצת שינוי ומקום יותר מושבי לחיות בו, מה גם שיש לי רומן ארוך עם חוף הכרמל, מאז ילדותי ביליתי בו לא מעט ואף עבדתי כיועצת קריירה במועצה האזורית של חוף הכרמל בשנים שלפני העצמאות.
יחד עם זאת, בבנימינה גדלתי ועל אף שהיו תקופות של תל אביב ועוד מיני שינויים, בנימינה היא תמיד בית. אני אוהבת את העובדה שאני מכירה את האנשים, אנשים טובים, כשאני הולכת ברחוב ויש את הדיאלוג והחיבוק. ברמה מעמיקה יותר בנימינה היא מושבה חקלאית, גרים בה אנשים שבנו אותה בשתי ידיהם, אוהבי הארץ, אוהבי אדמה, שאכפת להם מהסביבה בה הם חיים ופועלים כדי לטפח אותה ולשמור עליה, זה משהו שאני מאוד אוהבת ומעריכה.
ניהול קריירה בעולם השפע, עם משפחה, ילדים ואינספור מטלות.
זה באמת לא פשוט. מצד אחד תופעה שנקראת FOMO – הפחד מלפספס Fear of missing out ובכך אנחנו רואים תופעה של “חוסר מחוייבות” – אגב גם בעולם הדייטים, כך בעבודה. הצעירים היום לא רוצים להתחייב לטווח ארוך או למשהו חד-גוני, הם אומנם כן רוצים יציבות והכנסה גבוהה לאורך זמן, אבל מאוד צריכים את החופש, איזון בית-עבודה, את המימוש העצמי ותחושת המשמעות בעבודה, הגיוון, אפשרויות קידום ופיתוח אישי, לאחר הקורונה נושא ההיברידיות, הגמישות, עבודה מכל מקום, מצד שני זה משהו שלפעמים מתערבב עם שאר משימות החיים ויכול להיווצר חוסר גבולות. כך או כך זאת מגמה שדוחפת כל אחד מאיתנו לפתח יכולות ניהול עצמי ברמה יותר גבוהה מאי פעם ואת היכולת לחלוש באופן קוונטי על מספר תפקידים, תחומים ואחריות בחיים המקצועיים והאישיים. זה עידן שבו אנחנו מבינים יותר ויותר שהדברים הם כבר לא לינאריים כמו שחשבנו שהם או כמו שהם היו עד עכשיו, אלא מתחילים להיפתח ערוצי חשיבה חדשים שמאפשרים להיות בו זמנית במספר מקומות.
שורה תחתונה – העולם דוחף לשינוי, אנחנו רואים את זה בכל פינה ובכל תחום בחיים וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתחיל לצאת מאזורי נוחות, לא לפחד ממה שלא מוכר וידוע ולהסכים להיות כל רגע דף חלק שמתחדש ומסכים להשתנות, זה ממש דחיפה עם הגב לקיר, גם למעסיקים וארגונים בשטח שחווים קושי ואתגר בגיוס ושימור עובדים, גישור בין-דורי, שפה ודינמיקה וגם מהצד של מחפשי העבודה שמתקשים למצוא מקומות עבודה תואמים, הרבה יושב אגב גם על זה שהרבה אנשים לא יודעים להגדיר בדיוק מי הם ומה הטייטל שהם מחפשים וגם פרמטר הניסיון.
היום מעסיקים מבינים שהם צריכים לשים יותר דגש על כישורים רכים ופוטנציאל של מועמד ולא רק להסתמך על ניסיון פרופר וידע וגם ליצור תפקידים יש מאין ונתיבי קריירה פנים ארגוניים יוצאים מהקופסא.
יחד עם זאת, כדי נניח להכשיר אדם בתוך הארגון, נדרשת רמת המחויבות שלו להישאר לאחר שמשקיעים בו משאבים.
מנטורית לשינוי, טרנספורמציה תודעתית – שני מושגים שאת מציגה בהם את עצמך.
כשאדם מגיע אליי לתהליך בין אם זה ייעוץ קריירה קונקרטי ומאוד מובנה אגב, בין אם זה אימון אישי, טיפול רגשי, או אפילו בתהליך ארגוני, הליבה של כל התהליכים האלו הם ההסכמה לשנות משהו בהתנהלות שהייתה עד כה, איינשטיין אמר שזה יהיה משוגע מצידנו לחשוב שאפשר להמשיך להתנהל אותו הדבר ולצפות לראות תוצאה שונה בחוץ.
דבר שמניע כל דבר בחיים הוא התודעה שלנו. המחשבות שאני מחזיקה על עצמי הן אלו שישתקפו לי במציאות בחוץ ובאינטראקציות שאני יוצרת. לדוגמא – מישהי שהייתה אצלי בייעוץ ולא הכירה בערך שלה בצורה מספקת ופעם אחר פעם לא צלחה ראיונות, הקשר שבין ההזדמנויות שהגיעו לפתחה או היכולת שלה לצלוח ראיון היו קשר ישיר לעובדה שהיא כל הזמן ראתה את החוסרים שלה ואת הפערים שלה. המחשבות האלה השתקפו באותם אנשי מקצוע שראיינו אותה ופחות יכלו לראות את המעלות שלה ומה שהיא כן מביאה איתה לתפקידים. כמו גם, איזה אפשרויות יגיעו לפתחה אם היא לא מספיק מאמינה בעצמה או לא מספיק מאמינה בכך שיש תפקיד שיכול להתאים מבחינת התנאים שהיא מחפשת. יש לי אינספור דוגמאות לכך. איך ריפאתי את עצמי מסרטן צוואר הרחם לדוגמא ללא צורך בניתוח כירורגי? כי הבנתי מה השורש של העובדה שזה הגיע אליי דווקא באותו הזמן ובאותו האיבר ועבודה עם ההקשרים על מנת ליצור שינוי בתודעה שהוביל לשינוי התנהלות ובכך לריפוי. אותו הדבר בזוגיות, בהתנהלות עם כסף ובטח ובטח באפשרויות התעסוקתיות שהגיעו לפתחי בכל פעם מחדש מתוך עבודה פנימית שיצרתי שאפשרה לניסים להתרחש. לא פעם שמעתי את המילים “אין מצב”, “בלתי אפשרי”, “הזוי” שנאמרו על תפקידים שהצלחתי ליצור שהכילו כל מה שביקשתי לעצמי בתוך מסגרות שמי העלה על דעתו שיוכלו לספק את זה או טייטלים של תפקידים שברגע שבעצם הלכתי הפוך והגדרתי מה אני רוצה ולא מה יש – מתוך המקום הזה יכלו להיפתח אופציות של דמיינתי בכלל כי יצאתי מגבולות המוכר והידוע של עצמי. כשאנחנו מסכימים לפתוח סקאלה שיוצאת מהגבולות של מה קיים בשטח או מה שאנחנו מכירים, מתהוות אפשרויות שזה ממש כמו קסמים קטנים שקורים ומתגלמים בלי שנבין איך זה קורה. זאת המשמעות של צמד המילים הזה ואיך הוא עובד בעשייה ובעבודה שלי עם אנשים.
כתיבה וריקוד.
התחלתי לרקוד בגיל 3 בסטודיו נידח באפריקה היכן שגדלתי, כשחזרנו לנצרת עילית דאז בגיל 6 התחלתי ללמוד בלט קלאסי אצל המורה המיתולוגית שלי דינה ג’ובוטרו ובמקביל ג’אז אצל אחת המורות הכישרוניות והמדהימות שיצא לי ללמוד מהן תנועתיות וקצב – יואנה. שתיהן היוו עבורי נקודות ציון שיצרו בסיס חשוב ומהותי עבורי לפתח משם את היצירה שלי בתוך הריקוד, את הביטחון ואת התנועה הייחודית שלי. כשאני רוקדת העולם עוצר. לא קלישאה. זאת תחושה עילאית. זה רגע שבו אני הכי מחוברת לעצמי ושום דבר לא חשוב או מפריע.
לימים כשהתחלתי להנחות ולהרצות הבנתי שיש לזה חשיבות רבה בחיי אני תמיד מספרת שבאחד מהראיונות המשמעותיים שעברתי במיון לאחד מתפקידים שעשיתי בחברה גדולה ומוכרת בארץ, נשאלתי רבות דווקא על הריקוד ולא הבנתי למה. אחר כך עשיתי את הקשר. השנים שלי בסטודיו ועל במות בהופעות פיתחו בי משמעת עצמית מאוד גבוהה, יכולת לנהל את עצמי, יכולת לעמוד מול קהל בטבעיות גדולה, יכולת ליצור תיאום וחיבור ביני לבין מי שסביבי – דאז אלה היו הבנות שרקדו איתי בלהקות השונות ובהופעות. תשומת לב לקצב, השורה, המיקום, המרחב. יש בזה הרבה הישגיות, רצון להשתפר כל הזמן, להיות טובה, ללמוד, להתאמן, לא להתייאש, לפתח תנועה שפחות הולכת לי, להיות קשובה לגוף – מה מתאים לו, מה פחות ואם משהו פחות עובד אז לשנות, להכניס את הטאץ’ הייחודי שלי, או לבדוק למה זה לא עובד ומה אני צריכה להגמיש בעצמי – גם במחשבה וגם בגוף כדי לצלוח. וחוץ מזה שזה מקום של תשוקה מאוד גדולה אצלי.
היום כשאני מלווה אנשים בתהליכי מציאת הייעוד התעסוקתי או הכיוון הבא או בכלל מנטורינג והחיבור לעצמם – יש לי מודל של שאלות שאני שואלת וביניהן אני מבקשת לדעת איזה ילדים הם היו, מה עניין אותם כשהם היו קטנים, מה הדבר שהם עושים שהם מזהים שיש להן בו זיק בעיניים שברגע הזה הם מרגישים מחוברים לעצמם, שהם עושים בלי פשרות ובלי קושי. גם אם אני לא עוסקת בריקוד באופן מקצועי בעבודה שלי (למרות שבתקופה האחרונה פתחתי סדנת פיילוט שהעברתי לראשונה בחיי במישור הזה), עצם זה שהאלמנטים האלו מתקיימים מפתח בי יצירתיות, גמישות, חיבור והאלמנטים האלו משורשרים לשאר העשייה שלי.
ובאשר לכתיבה – מצאתי את עצמי כותבת גם כן מגיל מאוד צעיר יש לי קלסרים ומחברות של שירים וסיפורים שכתבתי בצעירותי, בילדותי הייתי כתבת צעירה בעיתון “כולנו”. עם הזמן זה התפתח לפוסטים בעידן של היום ומאמרים שאני בעצם משתפת בהם על תהליכי ההתפתחות שעברתי או על כאלו שאני מלווה בהם אנשים אחרים, על נושאים מקצועיים שאני עוסקת בהם בתוך עולם העבודה וייעוץ הקריירה ולעיתים גם בנושא תודעה ורוח.
