אוהד מונצ’רש, בן 34, במקור מכרמיאל, כיום מתגורר בחדרה, גרוש פלוס אראל שכיום בן 4, למד וגדל בכרמיאל בבית ספר אורט הורוביץ, שירת בצה”ל בפיקוד העורף כמנהל רשת באגף התקשוב, עבד בתחום טכנולוגיות מידע ומערכות מידע במרכז הרפואי רמב”ם והלל יפה, אוהב את הקדמה והטכנולוגיה.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
מלחמת המפרץ הראשונה, שנת 1991, קולות צפירה צורמים עם המילים “נחש צפע”, הריצה לחדר המוגן עם הניילון והאיזולירבנד, הריח של הפלסטיק, הריח של מסיכת האב”כ, הרדיו שהיה בחדר והמגבת שאבא הצמיד מתחת לדלת. אם אני זוכר אותה כנראה שתקופה זו השאירה בי צלקת וטראומה כמו לעוד מאות אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים שנאלצו להתמודד עם מציאות לא פשוטה. עד היום, הריח של מסיכת האב”כ נחקק בזיכרוני באופן כל כך חזק שאני לא יכול לשכוח לעולם, תקופה מעניינת ומאתגרת בהחלט.
מתי היית הכי מאושר?
שאלה טובה בהחלט, מתי הייתי מאושר? לדעתי האושר האמיתי שלי הגיע לראשונה עם הולדת בני, אראל. לראות אותו קורא לי אבא, לומד ממני, מעריץ אותי, סומך עליי ואוהב אותי. השיא היה ביום שהוא אמר לי: “אבא, אני אוהב אותך” ואז חיבק אותי חזק. אין רגע יותר מרגש ומאושר בחיים מהרגע הזה, אהבה שאינה תלוי בדבר, אהבה שלא ניתן להסביר מכיוון שמי שלא חווה את זה לא יוכל להבין. אני מאמין שמדובר בשינויים כימיים במוח שמתרחשים כחלק מהיסוד שלנו כבני אדם וכמנגנון הישרדותי.
מתי היית הכי קרוב למוות?
באוקטובר 2010, עם אבחון מחלת הסרטן באיחור מה שגרם לדלקת בקרום הלב. נשלחתי מיד לטיפול נמרץ לב להליך כירורגי לצורך שאיבת הנוזל הדלקתי מכיוון שהוא היה בכמות גבוה ומסכנת חיים. רק היום אני מבין שהוגדרתי במצב קשה מאוד, לפני הכניסה לניתוח נכנסתי עם חיוך ואמרתי לאמא ולמלווה שלי שנתראה עוד מעט. הרופא עצר אותי ואת המשפחה ואמר להם: “תיפרדו ממנו כמו שצריך, עם חיבוק ונשיקה”, אז הבנתי שהמצב שלי קשה מאוד.
שרדתי את ההליך ובבוקר שלאחריו בא צוות גדול של רופאים ואחיות לראות אותי. שאלתי אותם אם הם עושים זאת לכל מטופל בבית החולים ונאמר לי במילים פשוטות: “אתה היית מיוחד מאוד ורצינו לראות אותך מחייך”.
מה גורם לך שמחה?
לשמח אנשים, להעניק לאנשים, נתינה מכל הסוגים עושה לי אושר גדול. אני משתדל ככל יכולתי אך לא תמיד זה מתאפשר בשל מגבלות פיזיות לצד מחלות הרקע מהן אני סובל.
מתי טיילת בחו”ל בפעם האחרונה ולאן?
ביוני 2019 טסתי עם אחי נווה ואחותי ספיר לאמסטרדם, טיול לכבוד הגיוס של אחי לצה”ל שזהו גם הטיול הראשון שלנו יחד ואפשר לומר גם החוויה הראשונה שלנו כאחים. זאת הייתה חוויה של פעם בחיים. למדתי להכיר את האחים שלי טוב יותר והחלק הכי מדהים הוא להבין שהם כבר לא ילדים, הם אנשים בוגרים שיש לי המון מה ללמוד מהם. אני שמח שהסכמתי להצטרף לטיול הזה במיוחד לאור הקורונה שפקדה אותנו בתחילת השנה ועושה רושם שלא תעזוב אותנו בעתיד הנראה לעין.
מתי בכית לאחרונה?
אני אפילו לא זוכר. אני חושב שבגלל כל הדברים שחוויתי בחיים שכוללים בין היתר את המוות של אבי ג’פרי ז”ל בגיל 42 בשל מחלת הסרטן הסופני בה חלה, הקבורה שלו והתמונה של אבא שלו, ניצול שואה ממרר בבכי על הקבר של בנו הקטן, הסרטן שעברתי ועוד שלל אירועים מאוד קשים, הפכו אותי לחזק אך עם זאת חסום רגשית, משהו שמבחינתי הוא שלילי.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
שהילד שלי יצטרך לחוות את החיים שאני חוויתי, בין היתר שיאלץ לקבור אותי חס וחלילה ולהתמודד עם החיים ללא אבא וללא הגב העוטף והשומר שלי.
איפה אתה נוהג לבלות?
בעיקר בקולנוע, עדיפות לvip, מסעדות ובתי קפה, לעיתים בים אך משתדל שלא להיכנס למים בעיקר אחרי טרגדיית אמיר פיי גוטמן שטבע וחיזק את התחושה שלי את הים כמקום מדהים ומרגיע אך גם מסוכן מאוד.
מה תזכור מהתקופה בה חלית בסרטן והחלמת?
את התובנות על החיים, את הידיעה שזכיתי בחיים פעמיים, לאחר שחליתי והחלמתי פעמיים מסרטן הדם מסוג לימפומה ע”ש הודג’קין שבמקרה גם קבור ביפו, ארץ ישראל. זכיתי בסרטן. כן, זכיתי, שכן בלעדיו לא הייתי זוכה לראות את המוות מקרוב ולהבין שהחיים קצרים מאוד. אין לנו זמן אחר להגשים את החלומות מלבד הרגע הזה. איני יודע אם אאריך ימים או לא, אני רק יודע שסטטיסטית הסבירות לכך נמוכה מאוד ולכן אני משתדל ככל הניתן להגשים את החלומות והמטרות שלי כל יום מחדש.
מהי חדרה בשבילך?
בית. אני לא מאמין שאני אומר את זה ומאמין בזה אבל זאת האמת. אם לפני 5 שנים היית שואל אותי אז הייתי אומר לך שאין סיכוי לעולם שאגור בחדרה. שחררתי אמונות מגבילות ופתחתי את עצמי לחדרה בשל העבודה במרכז הרפואי הלל יפה, והנה אני כבר כמעט 3 שנים גר בחדרה ולא מתכנן לעזוב, מבחינתי אף פעם. חדרה היא איזון בין נדל”ן במחיר שפוי לבין איכות חיים, חדרה נמצאת במיקום גיאוגרפי מצוין כך שניתן לעבוד גם במרכז, ת”א, ובאותה מידה גם בחיפה. יש לנו ים, מרכזי קניות ורשתות גדולות. לא יכולתי לבקש יותר מזה.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
לצערי, קשה לי מאוד לראות את עצמי בעוד 20 שנה. אני מודע למחלות הרקע מהן אני סובל בעקבות הטיפולים הכימותרפיים שעברתי, השתלת מח העצם וההקרנות. אם אחיה עוד 20 שנה יהיה מדובר בנס רפואי אך עם זאת אני אופטימי. למרות הנתונים הסטטיסטיים יש בי אמונה שאחיה עד 120. אני רואה את עצמי ממשיך לעסוק בתחום מערכות המידע והמחשבים לפרנסה ובמקביל נמצא בזוגיות פרק ב’, עם אישה טובה ואוהבת, ועם עוד ילד אחד לפחות.
